באיטלקית זה נשמע יותר טוב

דברים ש(כמעט) רק זמרים איטלקים יכולים לעשות באופרות שלהם

כל אחד יכול לקשקש בשפת אמו כרצונו, אך כשמדובר בהתקשקשות באופרה איטלקית, כמעט שאין לאיטלקים תחרות. הדוגמה המפורסמת ביותר נשמעת באריה המפורסמת של פיגארו מתוך האופרה "הספר מסביליה" מאת רוסיני (בהפקה זו – לֶאו נוצ'י):

אלא שהמלים מועטות ומזכירות את היכולת לומר בעברית במהירות רבה "גנן גידל דגן בגן".
באותה אופרה עצמה, לדמותו של ד"ר בארטולו, שאותו אמור לשיר באסו קומיקו, יש באמצע האריה קטע מהיר במיוחד עם הרבה יותר טקסט. העניין הוא שבאס אמיתי הוא קול כבד ואפילו בין האיטלקים יש באסים המתקשים לעמוד בכך. בהפקה זו שר אלפונסו אנטוניוצי:

ניכר כי קולו בהיר מעט מהמצופה, אם כי הוא עושה כיום קריירה מפוארת כבאסו קומיקו.

הקושי אצל זמרים ששפת אמם אחרת הוא בכך שהגיה של כל שפה ממוקמת במקום קצת שונה בפה ובלוע. השפות הקרובות ביותר למיקום השפה האיטלקית הן ספרדית ורומנית, לכן אפשר למצוא באופן נדיר זמרים יוצאי ארצות אלה המסוגלים לעמוד במשימה.

סופר כי הגיעה אל דוניצטי שמועה כי אינו כותב תפקיד אתגרי דיו לבאריטון. לכן התיישב וכתב אופרה בשם "Il Campanello" ("הפעמון"), המספרת על בחור (אנריקו), רודף נשים שארוסתו החליטה בעקבות התנהגותו להינשא לרוקח מבוגר ומיושב בדעתו (דון אניבאלה). אנריקו מחליט לנקום, ומיד לאחר החתונה מטריד את דון אניבאלה בליל כלולותיו בהופיעו כמה פעמים באמצע הלילה בדמויות שונות הדורשות כביכול טיפול מידי (שיכור צרפתי, זמר צרוד וזקן טרחן. בכניסתו האחרונה הוא זקן (בהפקה זו – יהודי...) הוא מטריח את הרוקח במחלותיה של אשתו כביכול, וברשימה ארוכה של מרכיבים למרשם בלתי אפשרי. הטקסט בלתי נגמר וזמרים שהאיטלקית זרה להם יתקשו ללמוד אותו בעל פה. אפשר לומר כי דוניצטי הפגין קצת רחמים כלפי הזמר בכך שחסך ממנו את הצורך להיצמד למלודיה, והטקסט נאמר כמעט כל הזמן על תו אחד, כלומר, באופן רצ'יטטיבי. את המלודיה מנגנת התזמורת.

לפרופ' רפאל אריה שהעלה אתנו אופרה זו, היה פתרון לתלמידים בעלי זיכרון קצר או סתם עצלנים: גליל-מרשם רפואי באורך שישה מטרים (אני הכנתי...) שכל הטקסט כתוב עליו. זה גם מוסיף גֶג נוסף לסיטואציה.