גיללס

צילום: Unitel

בוריס גילטבורג סוקר כמה מהקלטותיו הבולטות של הפסנתרן הרוסי הנערץ

אמיל גיללס (1916-1985) תמיד היה בין גיבוריי האישיים — חסר אקסצנטריות, ללא גימיקים, עם נגינה שכל צליל בה מלא חום וחדור אנושיות עמוקה ומקיפה. גדלתי על ההקלטות המאוחרות והמפורסמות שלו, שבהן גיללס מצטייר כאמן אצילי, מלא פיוט ורציני עד מאוד, אך לאחרונה, כשהזדמן לי להכיר את מכלול ההקלטות שלו החל מהמוקדמות ביותר, הבנתי שהאמן שהיכרתי לא היה אלא צד בודד של גיללס. ההקלטות הראשונות, משנות ה-30, הציגו מבצע שונה: וירטואוז מלא אש ונעדר פחד, כבר אז בעל צליל אצילי, כבר אז בחיפוש אחר הגרעין של מוזיקה שאותה הוא ביצע, אך גם אמן שעול החוכמה טרם שוכב עליו, עם רעננות ותעוזה לצד הטעם המוזיקלי חסר-הדופי והעידון הפנימי.

כל ההקלטות הללו זמינות באינטרנט. הנה, כמבחר קטן, שלוש מהן: קטעים קצרים של ראמו ולוייה, והרפסודיה ההונגרית מס׳ 9 מאת ליסט:

וירטואוזיות מלוטשת, חסרת ראוותנות בליסט, ואיזו מוזיקליות נפלאה וטבעית בראמו. שנות ה-30 היו תקופה של שתי פריצות דרך גדולות עבור גיללס: הזכייה במקום הראשון בתחרות המבצעים הכל-סובייטית הראשונה ב-1933, בעודו בן 16 בלתי-ידוע מהעיר אודסה; והזכייה חמש שנים לאחר-מכן בתחרות איזאי בבריסל — זאת שהיתה עתידה להיקרא תחרות המלכה אליזבת, ושבין זוכיה נמנים דוד אוייסטרך, לאון פליישר, ולדימיר אשכנזי, וואדים רפין. הזכייה הראשונה הביאה לו פרסום ברחבי ברית-המועצות, השניה את תחילתה של קריירה בינלאומית גדולה שנעצרה בזמן מלחמת העולם השנייה ונאלצה לחכות עד שנות ה-50 וה-60 כדי להגיע לשיאה.

רבים מהביצועים הטובים ביותר שלו באים משני העשורים האלה. הקונצ׳רטו השני מאת סן-סאנס שגיללס הקליט עם אנדרה קלוייטן הוא יצירת מופת: סיפור עלילה טראגי, נעדר כל יומרנות בפרק הראשון, וירטואוזיות אלפית, רבת-ניואנסים בפרק השני, ומפולת צלילים אמיתית בפרק האחרון, שמרגיש מסוכן, מרתק ומלהיב ביותר:

שווה כמו-כן להאזין לקונצ׳רטו הרביעי מאת בטהובן עם תזמורת הפילהרמוניה ולודוויג והקונצ׳רטו הראשון מאת שופן בביצוע חי עם קיריל קונדרשין, הקלטה חזקה בהרבה מגרסת האולפן עם יוג׳ין אורמדני ותזמורת פילדלפיה. ההקלטה האולפנית נינוחה ואפילו מעט מהודרת, בעוד הביצוע הקונצרטי חי ונושם, מלא רגש מוחשי, עם פיסוק יפה עד כאב בפרק הראשון והשני.

הקלטה ידועה פחות אך נהדרת לגמרי לדעתי, היא הסונטה בסול מינור מאת ניקולאי מטנר. מטנר, בן זמנו (וידידו הטוב) של רחמנינוב היגר גם הוא מברית-המועצות, והמוזיקה שלו הוחרמה שם במשך שנים רבות. לאחר מותו של סטלין, היה גיללס הראשון שהחל לבצע אותו שוב:

גיללס היה גם מוזיקאי קאמרי בחסד עליון, ובשנות החמישים ייסד טריו פעיל מאוד עם הכנר לאוניד קוגאן והצ׳לן מסטיסלב רוסטרופוביץ׳. לצד הביצוע האגדתי שלהם של ה"ארכידוכס" מאת בטהובן אני רוצה בפרט להמליץ על ההקלטה המצמררת של הטריו שני של שוסטקוביץ׳ ועל הטריו בלה מינור מאת צ׳ייקובסקי, כן, לירי ומלא תשוקה, בלי טיפת סנטימנטליות יתירה.

אני חייב לציין את הצליל של גיללס, ׳זהוב׳ כפי שכונה לעתים קרובות. הפקת הצליל שלו, עשירה, מלאה, תמיד בעלת משקל, היתה יכולה להישמע מקורקעת או מונוטונית אילולי הבהק הנפלא שכיסה כל טון, צלול ודמוי-פעמון. גיללס סיפר כמה חשוב היה עבורו שכל צליל ידבר ואמר שזה השפיע לעתים קרובות על בחירת הטמפי שלו. אך הקשיבו להקלטות שלו של ליסט (הסונטה בסי מינור, לדוגמא, או הרפסודיה הספרדית, או ׳לה קמפנלה׳) והשילוב של משקל ובהק נוכח בכל צליל וצליל גם בפיגורציות המהירות ביותר, והוא גם מצליח להעניק להן כיווניות ותוכן מוזיקלי — אפקט עוצר-נשימה:

גם חוש הקצב שלו מושך תשומת-לב, גמיש, אך בעיקר מאופיין בדחף שאין לעצרו, כמו שאנו נקלעים אל תוך הזרם של נהר גדול. האפקט יכול להיות היפנוטי, כך בסונטה השניה של שוסטקוביץ׳, בהקלטות הרבות שלו של יצירות פרוקופייב (הקונצ׳רטו השלישי בפרט) או בעיבוד המרצד של "חגיגות" מאת דביסי:

בשנות ה-70 וה-80 גיללס הקליט עבור דויטשה גרמופון, שיתוף פעולה שהביא לשורה של פנינים: הקטעים הליריים מאת גריג, נוגעים ללב בכנותם ועדינותם; רביעיית הפסנתר הראשונה מאת ברהמס עם רביעיית אמדאוס, וגם שני הקונצ׳רטי שלו עם הפילהרמונית של ברלין תחת ניצוחו של יוכום. מאלה, מס׳ 2 נותר עד היום ללא אח ורע ברוחב החזון ובאנושיות; גמישות הטמפי, שחסרה כל-כך בהקלטה המוקדמת שלו עם התזמורת הסימפונית של שיקגו וריינר, מעניקה לביצוע השפעה אמוציונלית חזקה, והפיוטיות בפרק האטי שוב מעתיקה את הנשימה.

גיללס היה גם בין גדולי המבצעים של בטהובן בתקופתו, וזה ביש-מזל שעד מותו לא הספיק לסיים את הקלטת מכלול 32 הסונטות שהתחיל עבור דויטשה גרמופון (חסרות 5 סונטות). אך אודה שעבורי רבים מהביצועים החיים שלו של אותן הסונטות עולים בהשפעה שלהם על הקלטות האולפן. כך הדבר לא רק עם בטהובן, אלא גם עם הסונטה הראשונה מאת שומאן, הסונטה בסי מינור מאת ליסט, הקונצ׳רטו הראשון מאת צ׳ייקובסקי, וכולי. על הבמה, נגינתו של גיללס היתה מחושמלת, אחוזת מתח פנימי ומידיות שכבשה וריתקה, בלי לאפשר מילוט. האמנות שלו, כה אנושית וחמת-לב, פרחה לנוכח קהל והתחזקה בהעדר רשת הביטחון של הקלטות האולפן. למזלנו, רבים מהקונצרטים שלו הוקלטו וצולמו ונמצאים היום באינטרנט. אסיים עם שניים מהם - מ-1971 באוסטריה (מוצרט, בטהובן, שומאן ומנדלסון) ומ-1978 במוסקבה (בטהובן, פרוקופייב, רחמנינוב וסקריאבין). שניהם חולפים בנשימה מרוכזת אחת, ולבלות 90 דקות בחברתו של אמיל גיללס נותרת עבורי חוויה מוזיקלית בלתי-נשכחת.