כבש את הרשת: ארבעה דברים שכל אמן צריך לדעת על קריירה

זמרת המצו-סופרן זוכת פרס האמי ג'ויס דידונאטו נשאה דברים בטקס הסיום ה-109 בבית-הספר ג'וליארד, וסיפקה ארבע תובנות מעניינות מאד על פיתוח קריירה אצל אמנים ומוזיקאים. הנאום שזכה לעשרות אלפי שיתופים ברשתות החברתיות

אני עומדת לפניכם הבוקר, במלוא יראת-הכבוד על הישגכם המכובד ביום המיוחל הזה של סיום לימודיכם. הביטו בעצמכם, עוטים בגלימות וחובשים כובעי-גדילים, מוכנים לכבוש את העולם! מהאודישן הראשון מורט העצבים, דרך כל אותם לילות ללא-שינה שלאחר מכן, ההכנה המדוקדקת לרסיטלים, השעות האינסופיות של קריאה ושינון, היבלות בידיים, הדמעות -ועכשיו הנה אתם הולכים זה לצד זה, לצד החברים-לכל-החיים שרכשתם, עומדים להיות בוגרי בית הספר ג'וליארד המהולל. אני מזמינה אתכם לנשום עמוק. אתם, ידידיי, חיים את החלום!

הלוואי והייתי חושבת בזמן לחרוג מהמסורת ולהדפיס לקראת הנאום הזה את קורות החיים שלי מאז הייתי אני בגילכם. קורות החיים האלו מהווים דוגמא מצויינת לניגודים: הייתם רואים כי למרות שממש "פרצתי לתודעה" כשגילמתי את תפקיד 'המאהבת-שמאחורי-הקלעים' באופרה "Il Tabarro" עם שורה אחת ויחידה (כבר הזכרתי שזה היה... מאחורי הקלעים?!), ולמרות שהייתי האמנית היחידה מבין כיתתי שנכשלה בהשגת סוכן עד גיל 29 המופלג(!), ולמרות גיליון ההערכה שלי לסדנת האופרה של יוסטון שבו נקבע כי יש לי "לא הרבה כשרון", ולמרות הרבה יותר דחיות ויותר תנועות-ביטול מאשר הנהונים לאות "כן", למרות כל זה אני באורח פלא מדברת לפניכם היום, מחלקת פיסות "חוכמה" בפני קבוצה של אנשים שהינם - וזו לא הגזמה - אמנים שמעולם לא הייתי מצליחה להיות בת-כיתתם, כי אין שום סיכוי שהייתי יכולה להתקבל לבית הספר שלכם כיום. פשוט לא הייתי מוכנה אז. זאת עובדה: אף פעם, לעולם, אין לדעת לאן המסע יוביל אתכם.

מלבד העובדה הזו, ישנן עוד כמה עובדות שלמדתי במהלך מסע ההרפתקאות האישי שלי כזמרת. העובדות הללו עשויות יהיו להישמע לכם כבשורות רעות-מאד כשתשמעו אותן, אך אני מזמינה אתכם לשנות את החשיבה שלכם אך במעט (או אולי אפילו מאד), כי אחרי-הכל אתם אמנים, כך שאתם טובים-מאד בלחשוב מחוץ לקופסה. אני מציעה ארבע אבחנות קטנות, קחו אותן ככלים שעשויים לסייע לכם ככל שתתקדמו, ויאפשרו לכם להעצים את עצמכם מתוך ליבת הווייתכם. כאשר האתגרים שמציבים חיי-אמן יצוצו, ויתקפו ישירות וללא התנצלות את לבכם ונשמתכם - וזה יקרה שוב ושוב - יהיו ברשותכם כמה כלים שתוכלו לנצל, ושיעזרו לכם למצוא בחזרה את מרכזכם, על-מנת שקולכם, אמנותכם ונשמתכם לא יירדו מפסים. במקום לרדת מהפסים, אתם תצליחו למצוא את הכוח לגרום לעצמכם להישמע, להיראות ולהיות מורגשים. השתמשו בכלים הללו, הם יתנו לכם את הכוח לשנות את עצמכם, לשנות אחרים וכן לשנות את העולם.

האבחנה הראשונה שלי:

אתם לעולם לא תצליחו.

אלה החדשות הרעות, אבל השינוי-התפיסתי שאני מזמינה אתכם לעשות הוא לראות זאת כחדשות נפלאות ונהדרות, וזאת משום שאינני מאמינה כי ה"הדבר" קיים באמת. ה"דבר" אינו קיים אצל אמן. אחת המתנות הגדולות ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם, ממש כאן ועכשיו, ברגע המיוחד, היחיד והסמלי הזה בחייכם - הוא להחליט, ללא התנצלות, להתחייב למסע ולא לתוצאה. התוצאה כמעט תמיד תהיה נמוכה יחסית לציפיותיכם. אם אתם רודפים אחרי מטרה שהיא חמקמקה ולעתים נכזבת, צפויה לכם דרך קשה מאוד, כי תמיד יהיה הצליל הזה אחד אשר יכול היה להרקיע שחקים בחופשיות רבה יותר, או הקו-המלודי הזה שיכול היה להיות מובע בצורה הרבה יותר אמיתית, או אותה ערבסקה שלישית אשר יכולה הייתה להיות טיפה יותר מאורכת, או אותו אדג'ו שיכול היה להיות מבוצע עם עוד נגיעה ממש-קלה של קסם. תמיד יהיה לכם עוד חופש להשיג ועוד אמת שביכולתכם לחשוף- כאמנים לעולם לא תגיעו ליעד סופי. ובדיוק אלה הם התפארת והפרס שמוענקים כשכר על החתירה לשליטה במלאכתכם, ועבור ההפלגה בעקבות הסקרנות והדמיון, כאשר אתם לעולם לא מתעייפים במרדף אחר משהו גדול מכם.

אמת שנייה:

העבודה לעולם לא תסתיים.

זה אולי נשמע מרתיע מאד- במיוחד היום, כשאתם סוף כל סוף כאן. אך מה שגיליתי הוא שכאשר דברים מכריעים אתכם, וזה דבר שיקרה שוב ושוב - אם בשל הצלחה מהירה ומפתיעה או אם בשל כישלון הרסני וקורע לב, הדרך חזרה למרכזכם היא תמיד לפנות לעבודה. בדרך-כלל יהיה זה המעשה היחיד שיהיה הגיוני עבורכם לעשות. בעבודה תוכלו למצוא נחמה ואמת: לצד המקלדת, בבאר (תנוחת ה-barre בבלט, יש להדגיש), או עם הקשת בידכם תוך ביצוע ארפג'ים - תמיד שובו למגרש הביתי המוכר שלכם, והֱיו בטוחים בכך שתמצאו את דרככם בחזרה באמצעות המוזיקה, הפעימה, הדיבור והקצב. הֱיו סבלניים, ודעו שאמנותכם תמיד תהיה שם בשבילכם, גם אם ברגעים מסוימים ייעדר מכם הרצון להיות שם בשבילה. כל מה שהיא דורשת הוא שתתייצבו לעבודה, נוכחים באופן מלא, כפי שקרה כשגיליתם לראשונה את קסם עולמכם האמנותי כשהייתם צעירים. הביאו את אותה תחושת-תמיהה ילדותית ותמימה אל אמנותכם, ועשו כל מה שצריך כדי למצוא את האמת בחזרה. היא תמשיך ללמד אתכם כיצד להיות נוכחים, כיצד להיות מלאי-חיים וכיצד להרפות. בה טמון לא רק החופש האמנותי שלכם, אלא החופש האישי שלכם גם כן!

והנה האמת שהיא כנראה האהובה עליי:

אתם אינכם העניין.

זה עשוי להיות שיעור קשה ומשפיל במיוחד להתמודד אתו, וזה שיעור שהיה עליי להמשיך ללמוד בכל שלב במסעי-שלי, אך זו אמת משחררת ומעצימה. ייתכן שעדיין אינכם מבינים זאת, אך לא נרשמתם לחיים של כבוד והערצה (למרות שזה עשוי גם להגיע, ואני מאחלת לכם בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, שזה אכן יקרה לכל אחד מכם. אך אין זה יעדכם, כי תהילה היא תמיד זמנית והיא נעלמת בצורה שרירותית בדיוק כפי שהגיעה). האמת היא כי שבכניסתכם לתחום האמנויות נרשמתם לחיים של שירות. והתוצאות משנות-החיים של אותו שירות בחייהם של אנשים אחרים לעולם לא ייעלמו, בעוד התהילה ללא ספק תיעלם. אתם נמצאים כאן כדי לשרת את המילים, הבמאי, המנגינה, המחבר, מהלך האקורדים, הכוריאוגרף - אך מעל לכל והכי חשוב, עם כל נשימה, כל צעד, וכל הקשה על המקלדת, אתם כאן כדי לשרת את האנושות.

אתם, כבוגרי מחזור 109 של בית הספר ג'וליארד משרתים עכשיו את האוזן הזקוקה לנחמת שקטה, את העין הזקוקה לנחמה של יופי, משרתים את המוח הזקוק נואשות למנוחה או לחקירה נוקבת, את הלב הזקוק להזמנה לטיסה או להבנה דוממת, ואת הנשמה הזקוקה לנחיתה בטוחה או להארה ללא חת וחסרת רחמים. אתם משרתים את החולה הזקוק לריפוי באמצעות היופי והשלווה של הסימפוניה שתלחינו בעיניים טרוטות ובלילות ללא שינה. אתם המטפלים של האובד הזקוק לישועה באמצעות מילים מנחמות וחקרניות שתזמנו מן השמיים, כמו גם מרגעי הגבורה שלכם במאבק וניצחון. אתם השַמׇּשים לסׇגוּר והחסום הזקוק לתחושת דופק-החיים החיוני, החשמלי, מלא החיים החומק ממנו כאשר הוא רואה אתכם עוצרים את הזמן כאשר אתם מלהטטים ומשליכים עצמכם לרוחב הבמה כשרגליכם עייפות ובהונותיכם מדממות. אתם כלי לַכועס והמבולבל הזקוק למקום מוגן לשחרר בו את זעמו כשהוא צופה בעיניכם על המסך ובוכה בשקט ובכאב בעוד אתם חיים שנית את גיהינום הפרטי שלכם. אתם משרתים את האופטימי הלהוט והנאיבי, אשר יגיח מאחוריכם בעיניים פקוחות לרווחה וחלומות פרועים, מזכיר לכם את עצמכם כאשר אתם מלמדים ומעצבים ולׇֹשים אותו, למרות שאתם עלולים להתענות בספקות רדופים בעצמכם, בדיוק כפי שסביר כי קרה למוריכם - ותוכלו להגיע אליו ולהזמין אותו בנדיבות להמריא ולשגשג, משום שאנו נקראים לחלוק בדבר הזה הנקרא אמנות.

אתם גם משרתים של אדם אחד: של עצמכם. אתם משרתים כוח בלתי נלאה, מלא תשוקה הקודח בתוככם, המשתוקק לגדול ולהתרחב ולחוש ולהתחבר וליצור; חלק זה שלכם המחפש דרך להביע התרוממות-רוח ותשוקות גולמיות, ולהצהיר על אקסטזה מבורכת וקשיחה ו - בבקשה, אני מתחננת בפניכם, לעולם אל תשכחו זאת - כיף! לעולם אל תינטשו את אותה תחושת הכיף המשכרת באמנותכם. עליכם לחשוב כי אתם משרתים את האמת שלכם. תקוותי לכם היא שתיתנו לאמת להדריך אתכם בכל רגע במסעכם. אם תוכלו למצוא זאת, יש לכם הכל. לכן "לעשות זאת" הוא, בסופו של הדבר, חסר משמעות לחלוטין. לחיות זאת, לנשום זאת, לשרת זאת ... שם תימצא שמחתכם.

אני רוצה לשתף אתכם במייל מהיר מחיילת בחזית האמנויות שלנו: מורה בבית ספר יסודי מסולט לייק סיטי, הגב' אודרי היל, הלוחמת את הקרב הגדול! היא הביאה את תלמידיה למשדר HD האחרון של האופרה "La Cenerentola" וכתבה לי את המכתב שלהלן:

"אחד מהילדים שלי... תלמיד בן 5.... כתב בסקירתו הבוקר שאחד מהקטעים החביבים עליו (מלבד סצנת מאבק הספגטי) היה בסוף, כאשר את שרה אודות נקמה וכיצד הוא באמת אהב את העובדה שנקמתך הייתה סליחה. ילד זה היה חדש בבית-ספרנו השנה, יש לו קול-שירה יפהפה והקניטו אותו הרבה. ראיתי אותו נעשה זועם יותר ויותר לקראת סוף השנה והיום נראה היה כי כל זה נעלם. התרגשתי מאוד לחוות זאת."

את אלה בדיוק אתם משרתים עכשיו כשאתם יוצאים אל העולם הגדול. עד כמה בני-מזל אתם?!?!

אה, אז בסדר, שיקרתי... אני חושבת שזו האמת החביבה עליי ביותר:

העולם זקוק לכם.

ייתכן שכרגע העולם אינו מבין זאת, אך וואוו, כמה הוא זקוק לכם. הוא משתוקק, מורעב, מת להצעת השירות המרפאת שלכם דרך אמנותכם. אנחנו זקוקים לכם כדי שתעזרו לנו להבין את מה שגדול מאתנו, כך שנוכל להפסיק לחוש כה קטנים, כה מבודדים, כה חסרי-אונים עד כי מרוב פחד אנחנו מפסיקים לתרום את המיוחד לנו: את אותה איכות מיוחדת, נדירה, אינדיבידואלית אשר העולם קורא לה נואשות בכיליון עיניים. אנחנו זקוקים לכם כדי להזכיר לנו מה זה לחוש התרוממות-רוח חסרת-רסן, בלתי-מסוננת וילדותיות כדי שנזכור, ללא התנצלות או רפיון ידיים, לצחוק, לשחק, לעוף ולהפסיק לקחת הכל ברצינות כה תהומית. אנחנו זקוקים לכם כדי להזכיר לעצמנו מהי אמפתיה בכך שניכנס עמוק אל לבבות אלה אשר, אלוהים ישמור, שונים מאתנו - כדי שנוכל לשחזר את התקווה לא רק לחיות בשלום האחד עם השני, אלא גם לשגשג יחד במלוא המרץ כך שכל אחד מאתנו יתפתח תוך פליאה ושמחה. אנחנו זקוקים לכם כדי שתגרמו לנו לחוש חלק אינטגראלי של קיום משותף דרך השפה המשותפת, האוניברסלית והסלחנית של המוזיקה, המחול, הפיוט והאמנות - כך שלעולם לא נשכח את העובדה כי כולנו באותה סירה וכי כולנו ראויים לחיים גדושים באפשרויות עצומות, יופי מדהים ואמת בלתי-נלאית.

איזה כבוד הוא לחלוק יום זה אתכם - להתענג על כל רגע ממנו - ואז לעוף מבניין זה, חמושים בידיעה כי אתם עושים את ההבדל, כי אמנותכם הכרחית וכי העולם ממתין בקוצר רוח לשמוע מה יש לכם לומר. קדימה, גירמו לנו לצחוק, לבכות, לרקוד, לחוש, להתאחד ולהאמין בכוחה הבלתי-ייאמן של האנושות להתגבר על כל דבר!