כיצד מתגברים על פחד במה?

צילום: הילל זנגווירט

האם בפחד הבמה ניתן לטפל רק בצורה פסיכולוגית, ומדוע התופעה נפוצה גם בקרב כשרונות גדולים?

בעיית התפקוד תחת לחץ, כלומר פחד ביצוע מול קהל, אינה ייחודית לעולם המוזיקה או אפילו אומנות הבמה, אך נדמה לי (ואיני אובייקטיבי כלל) שבעולם הביצוע המוזיקלי היא מפילה חללים רבים מדי. אנו שומעים ומכירים סיפורים על כשרונות מוזיקליים גדולים ואף נדירים שלא מומשו או נקטעו טרם עת בשל חוסר יכולת של האמן להביא את הרמה אליה הגיע בחדר האימון אל הבמה ומשם אל הקהל. עולם המוזיקה מלא בסיפורים פיקנטים על סולן ידוע ש"מוריד" חצי בקבוק וודקה לפני שעולה על במה, על אחד ששכר אדם שידחוף אותו בכוח מאחורי הקלעים אל הבמה ועל אחר שמביא תמיד שתי חליפות כי באחת הוא מאבד את ארוחת הערב שלו.

למרות הסיפורים הדרמטיים, מדובר בסולנים בשיא כוחם, משאת נפשו של כל אמן מבצע. הנזק האמיתי קורה בשלהי גיל העשרים, כשהאמן עדיין לא שולט על הכלי במאת האחוזים ולא צבר מספיק נסיון חיים (ונסיון במה) כדי לשים את הקשיים בפרופורציה מתאימה. לפחד במה יש את הפוטנציאל להרוס קריירה מבטיחה ובמקרים טרגיים אף חיים שלמים.

פחד במה פוגע פחות בגיל הילדות (הגיל בו אנו פחות מודעים לעצמנו) מכפי שהוא פוגע בגיל הנערות וההתבגרות המאוחרת. טרוניה שאני שומע תדיר תספר על יכולת לנגן מול קהל ללא מורא בתחילת גיל העשרה ועל התמוטטות פתאומית ביכולת הזאת לקראת סוף גיל העשרה. זהו תהליך טבעי שאנו עוברים מילדות לבגרות. אם יכולנו להתרוצץ עירומים בהיותנו זאטוטים ולצרוח בקולי קולות, הרי שבבגרותנו אנו נעשים מודעים לסביבה (ובגיל שהולך ונהיה צעיר יותר מדור לדור) ומושפעים ממנה, לטוב ולרע.
מנסיוני, ככל שהמוזיקאי מקדיש יותר למוזיקה ורואה בה דרך חיים, גדל גם הפוטנציאל לתופעת פחד במה, שכן יש לו יותר ויותר מה להפסיד. הפחד מכישלון מביא את האמן לכישלון והטלת הספק, שהיא תכונה נאצלת באומנות, יכולה לגרום להרס רב תוך כדי ביצוע מוזיקלי.

הדבר הראשון שאני אומר למי שמגיע אלי עם סימפוטמים של פחד במה הוא "את/ה לא לבד". כמעט כל אחד מהסובלים מפחד במה מתאר את עצמו כיוצא מן הכלל בבעיה, ועצם ייחודה האישי ("זה קורה רק לי ולא לאף אחד אחר") גורם להעצמה של הבעיה. האמת הפשוטה היא שכ-ו-ל-ם מתרגשים על הבמה, בלי יוצא מן הכלל. האמת האישית שלי היא שבפעמים בהם לא התרגשתי בהופעות לא ניגנתי במיטבי. ההתרגשות היא דבר חיובי, אך מרבית הסימפטומים שליליים. על סימפטומים אלו אפשר לעבוד הן טכנית והן מנטלית, או במלים אחרות: לא צריך לפחד מהפחד, אלא להבין ולקבל שההתרגשות היא חלק מהעולם בו אנו נדרשים לפעול.

שגיאה שאני עד לה באופן תדיר היא המחשבה שבפחד במה אפשר לטפל רק בצורה פסיכולוגית. נכון שפחד הוא רגש, וייתכן שהוא תוקף רק במקרים בהם המוזיקאי נמצא על הבמה, אך אפשר לטפל בסימפטומים בחדר האימון. מנסיוני, הבעיות שנוצרות על הבמה, בין אם מדובר ברעידה, בחוסר ריכוז, בכאב, או באיבוד אינטונציה (ארבע מהבעיות השכיחות ביותר), קיימות גם בחדר האימון, אלא שבחדר הן מינוריות, ולפעמים כמעט ולא מורגשות, והמוזיקאי טועה לחשוב שהן מופיעות רק על הבמה כשבעצם אפשר לטפל בחלק ניכר מהסימפטומים הפיזיים של ההתרגשות בחדר באימון.

לחלק גדול מהסובלים בפחד במה ישנה טעות יסודית בראיית "סיבה ותוצאה" cause and effect של אימון מול ביצוע. טעות זו גורמת לסבל, בלבול ואיבוד ביטחון, שכן בתאוריה אנו אמורים לעבור שני שלבים עיקריים בהכנת היצירה לביצוע: הכרת היצירה (התווים, קצב, אידיאל מוזיקלי וכו') בשלב הראשון ובשלב השני עבודה על המקומות הקשים (וללמוד בעל פה אם צריך) "עד שיוצא" ואז...בתאוריה אנו אמורים לעלות על הבמה וזה אמור "לצאת". אלא שישנם מספר אלמנטים נוספים שנכנסים לביצוע על הבמה ומשנים את המציאות. האלמנט הראשון הוא המצאות קהל והשפעתו עלינו, שכן לעולם ננגן אחרת כשאנו לבד מאשר כשנמצא אפילו אדם אחד נוסף בחדר.

שינוי נוסף בין אימון להופעה הוא מצב הריכוז שלנו. באימון אנו מאזינים למה שכבר ניגנו כדי לגלות שגיאות ולתקן, כלומר, אנו בוחנים את העבר. בביצוע אנו מתרכזים רק בהווה ובעתיד, שכן העבר אינו יכול להשפיע יותר ואין באפשרותנו לעצור ולתקן. שינוי קוגנטיבי שכזה אינו דבר טבעי ולא מעט פעמים שמעתי על אמנים (ואף הייתי אחד מהם) שהחלו להתייסר תוך כדי ביצוע בגלל טעות שכבר עברה. עצם היסורים והמחשבות גרמו לעוד טעויות עד לקריסה שלעיתים התבטאה בירידה משמעותית באיכות הביצוע או אפילו בהפסקתו לחלוטין.

בשל סיבות אלו ומסיבות אחרות שקצרה היריעה מלמנות אותן, חובה, לדעתי, להוסיף שלב נוסף באימון על כל יצירה לפני שעולים על הבמה: שלב הביצוע. אימון ביצוע צריך לדמות ביצוע על במה ככל שניתן. רצוי להקליט (ולהקשיב), להביא קהל לחדר בדמות הורים וחברים או פשוט להגיע להתרגשות דרך דמיון מודרך. השלב הזה חשוב במיוחד לאלו שאינם נמצאים על הבמה באופן תדיר מספיק (באופן טבעי מדובר במרבית אוכלוסיית הסטודנטים). בשלב הזה אנו מגלים את הטעויות הקטנות שלא שעינו להן או את המקומות ביצירה שעדיין זקוקים לחיזוק.

אם ההצעה המרכזית הראשונה שלי היא לזנוח את החלום של ביצוע ללא התרגשות ובמקום זאת לבדוק ולתקן את הסימפטומים של הפחד בכלים טכניים, הרי שההצעה השנייה שלי היא לא להפסיק לנגן על במה. החיים כמוזיקאים מבצעים נראים אחרת אם מנגנים שלושה קונצרטים בשנה או שלושים. בתקופות בהן ניגנתי מעט קונצרטים "סבלתי" יותר בכל קונצרט. למרות הפחד וחוסר הנעימות האישית בכל פעם שאנו לא מצליחים להגיע למלוא הפוטנציאל לו ייחלנו, חובה לעלות על הבמה ככל שניתן, זה באמת נעשה קל יותר עם הזמן. למזלנו ושמחתנו אנו עוסקים במקצוע בו טעויות אינן גורמות למוות, פציעה או סבל. שגיתם בקונצרט? למדו והמשיכו הלאה, ואולי זו התורה כולה.