שיטה עם תקווה

המנצח גוסטבו דודאמל וחברי תזמורת "סימון בוליבאר" מוונצואלה. צילום: Askonas Holt

בביקורו האחרון בגואטמלה ביקר אלון גולדשטיין את הילדים תלמידי "השיטה" (El Sistema), שבזכות חינוך מוסיקלי קלאסי נחלצים מעוני מרוד ומוצאים תכלית וגם עתיד. הוא מספר על הרגעים שבהם נותר חסר מלים. למזלו הצלילים היו לצידו.

טוב, אז אני עובר עכשיו את משבר גיל ה-40 שלי. סדר ההעדיפויות שלי מתחלף. מה שמעניין אותי משתנה באופן דרמטי, והדברים שמעלים דמעות בעיני שונים לגמרי.

תחילה זו היתה סין. היום זו גואטמלה.

לאחר שהופעתי בשני רסיטלים בגואטמלה, לא מזמן, ביקרתי גם את התזמורת הצעירה של גואטמלה-סיטי, שנוצרה על פי הדגם של תזמורת סימון בוליבר בוונצואלה: התזמורת שהתפרסמה כבר בעולם כולו בכך שהיא אוספת ילדים עניים מכפרים ברחבי המדינה, ומעניקה להם בית ומחסה באמצעות חינוך מוסיקלי וקריירה בתחום. תזמורת שעוררה השראה בקרב רבים ברחבי העולם. עבורי זה היה המפגש הראשון עם "El Sistema" – "השיטה" שעל פיה פועל הארגון, מפגש שארך חמש שעות אם כי אני חש שהוא נמשך עדיין.

בעת שאני עולה בגרם המדרגות העקום של סניף הדואר הנטוש שנהפך לבית ספר למוסיקה במרכז גואטמלה-סיטי, אני מסייע למארח שלי, אלכס, לשאת שקיות של בגדים משומשים שמיועדים לילדים שאותם אפגוש בעוד דקות אחדות.

1,500 ילדים, בני ארבע עד עשרים לערך, נאספים כאן בכל יום בין השעות 19:00-14:00 כדי ליצור מוסיקה (ולהעניק תוכן לחייהם).

אלון גולדשטיין ותלמידי "השיטה".

אלון גולדשטיין ותלמידי "השיטה".

התחנה הראשונה שלי היתה בכיתה גדושה בילדים קטנים, רובם בני ארבע, שנעמדו בשורות כדי ליצור מקהלה. הם פצחו בשירה למעני. איזה אושר! איזו גאים.

לעולם לא אשכח את הילדה שנשאה עיניה אלי. היא לא זכרה את כל המלים. היא היתה ביישנית. היא היתה קטנטונת, ועם זאת היא היתה חלק ממשהו כל כך גדול – גדול ממנה, גדול ממני. להיות ביחד, לשיר ביחד נתן לילדים הללו תחושה שיש להם מטרה בחיים, וזה דבר נפלא. אני התרגשתי מאוד, הייתי צריך להסתיר את הדמעות. בצד השמאלי של שורת המקהלה הבחנתי בכ-12 ילדים גדולים יותר, כולם חירשים ששרו בשפת הסימנים. הייתי כל כך מוקסם, לא רציתי שהרגע ייגמר. אבל הייתי צריך לעזוב.


התחנה הבאה היתה בכיתה ובה "תזמורת לבני שש עד 12". כל מיני רעשים נשמעו מחוץ לבניין – מכוניות, סירנות, פטישי אוויר, ועוד קולות רבים שאינם קשורים; עם זאת לי היה נדמה שהילדים שומעים אך ורק את צלילי המוסיקה שהם הפיקו. עיניים סקרניות נתלו בי - היו התלחששויות, היו צחקוקים. ואז לפתע הכנרת הראשית, בת תשע, קמה מכיסאה וביקשה מכולם דממה (כולל ממני), והילדים נענו לקריאתה. המשמעת חשובה מאוד. היא נשמרת מתוך מתן כבוד לעמיתיך הנגנים וכן מתוך ציפייה למה שעתיד להתרחש. הילדים ניגנו למעני. אני לא יכולתי שלא לנגן גם למענם. הם שאלו אותי שאלות. אני לעומת זאת נותרתי חסר מלים. לא ידעתי מה לשאול אותם.

יצאנו אל החצר שבה חזיתי בילדים בני 12 מעבירים אימון בנגינה לילדים בני שש ושבע. אלכס סיפר לי שאחד העקרונות של השיטה היא ללמוד מהאחים הגדולים – ללמוד ממי שמבוגר ממך רק בשנים אחדות (תחת פיקוח מסוים). וכך, גם בן ה-12 לומד מבן ה-18, והפירמידה נבנית. זוהי רשת של קשרים הדוקים, שבה כל אחד גם מזין את השני וגם ניזון בעצמו.

יצאנו אל החצר שבה חזיתי בילדים בני 12 מעבירים אימון בנגינה לילדים בני שש ושבע. אלכס סיפר לי שאחד העקרונות של השיטה היא ללמוד מהאחים הגדולים – ללמוד ממי שמבוגר ממך רק בשנים אחדות (תחת פיקוח מסוים). וכך, גם בן ה-12 לומד מבן ה-18, והפירמידה נבנית. זוהי רשת של קשרים הדוקים, שבה כל אחד גם מזין את השני וגם ניזון בעצמו.

מהחצר פניתי לשמוע חזרה של תזמורת בני ה-12. אם הבנתי נכון, יש בבית הספר כ-46 הרכבים שונים!

ואז הוצגה לפני תוכנית חדשה של "חידוש ושימור כלי נגינה". בני הנוער, שמקבלים תרומות של כלי נגינה מכל עבר – רובם במצב ירוד –לומדים כיצד לתקן ולשפץ אותם, ולהביא אותם למצב שאפשר לנגן בהם.

במבט לאחור, כל התחנות הללו היו רק הכנה לקראת המפגש עם תזמורת הילדים הבוגרים, בגיל העשרה המאוחר. הם ישבו באולם רחב, שעדיין היה צר מלהכיל את כולם. פסנתר המתין בפינה. היה חשמל באוויר. הם התחילו לנגן נעימה לטינו-אמריקאית, שאותה הקדישו לי. אני הגבתי בהופעה משלי, של שלושה מחולות מפרי עטו של המלחין הארגנטינאי אלברטו חינסטרה - השפה המוסיקלית הקרובה ביותר לשפתם שהצלחתי למצוא באותו הרגע.

זה היה הרגע שבו אני לא יכולתי יותר לעצור בעד עצמי והתחלתי לשאול אותם שאלות בנוגע לחינוך שלהם, למטרות שלהם, לתקוות שלהם ולחלומות שלהם. בעיקר שמעתי סיפורים על הקונצרטים שהעניקו ברחבי גואטמלה, שבהם הפגישו את בני עמם עם מוסיקה. המוסיקה הייתה להם כה חשובה, והאינטרקציה עם אנשים שונים חשובה לא פחות.

Youth Orchestra on Guatemala 104ואז קם ילד אחד בן עשר משורות התזמורת, פסע לעבר קדמת האולם והחל מנצח על הפתיחה ל"נבוקו" של ורדי. ביום שהיה גדוש בשיאים. גם זה היה רגע שלא אשכח.

לאחר מכן התכנסנו חברי התזמורת הצעירה ואני למפגש של שאלות ותשובות. נשאלתי אם יש מלחין ויצירה מועדפים עלי. זו לא שאלה יוצאת דופן, והתשובה שלי היא שאני מבלה אינספור שעות במחיצת כל יצירה לפני שהיא זוכה להיות מנוגנת על הבמה, ואני לא מסוגל לעבור תהליך כזה עם יצירה שאינה נחשבת למועדפת עלי. במלים אחרות: אין יצירה אחת או מלחין אחד מועדף, יש לי את המועדפים שלי. היצירה אותה אני מנגן כרגע היא האהובה עליי.

עבור הצ'לן הראשי, התשובה הזאת לא היתה מספקת. הוא נעמד ושאל אם אוכל לנגן "יצירה שאני יכול להזדהות אתה".

זה משהו שונה לגמרי.

אחרי מעט היסוסים התיישבתי וניגנתי את פרק הסיום של של הפנטזיה האפית של שומאן אופוס 17. 13 הדקות הללו בקצב אטי של מדיטציה ואולי זו תפילה, או פרידה, מרכיבים את אחד הקטעים העמוקים והנוגעים ללב שנכתבו אי פעם. הוא פונה ישר למקום העמוק והפנימי ביותר בנפשנו. המוסיקה הזאת מבטאת בדידות, ועם זאת היא מחבקת אותך. אני רוצה להאמין שהיא נכתבה עבור אדם אחד, מי שתבחרו שהוא יהיה.

אחרי שניגנתי אותה פניתי אל עמיתי הנגנים ושאלתי אותם לדעתם: מדוע בחרתי ביצירה הזאת. התשובות זרמו מכל עבר: שתי התשובות שלעולם לא אשכח הגיעו האחת מחבר אחד בתזמורת שחשב שהמוסיקה הזאת מייצגת את "העולם כפי שהייתי רוצה שיהיה"; והשנייה מברונו, המנצח, בן ה-28, שאמר שבעת שניגנתי, הוא ראה את שערי גן עדן נפתחים וקרני אור זורחות על כולנו. זה הזכיר לי את מה ששומאן אמר בעת שחיבר את הפרק הזה: שהיה לו "חיזיון של גן עדן עם מלאכיו ניצבים בשורות שרים... ומוחים לנצח את הדמעות מעינינו". לא יכולתי שלא להסכים יותר עם כל הנאמר.

נכנסה עתה קבוצה של כ-50 משתתפים, שניצבו בחצי מעגל מאחורי התזמורת. תחילה לא הייתי בטוח מאין באו או מדוע הם כאן . לפתע הם החלו לשיר קטעי א-קאפלה של הנדל, והמשיכו בכמה שירי עם.

Youth Orchestra on Guatemala 027אחר הצהריים הזה החל בשיא אחד שאליו נוספו עוד רבים אחרים: המקהלה של הילדים בני הארבע; הקונצרט של בני התשע; הסדנה לתיקון כלי נגינה; המנצח בן העשר; הפנטזיה של שומאן; שירת הא-קאפלה; ועוד דברים רבים. חזיתי בנס בכל הדרו – נס של מציאות חדשה. האם כל זה אמת או שעלי להציץ בעיתון הבוקר כדי לגלות מהי המציאות האמיתית? אין לי ספק שכל הסובבים חשו שהם נוטלים חלק במשהו מיוחד ויוצא דופן. באמצעות כוחה של המוסיקה הם יכולים להתרחק בכל יום מהמציאות שאופפת אותם, ולו לרגע, ולבנות לעצמם מציאות חדשה, שיש בה הרבה יותר תקווה.

בקרים רבים בחיי אני מתעורר ומעביר את שארית היום במחיצת מלחין שבאמצעות המוסיקה הוא ניסה ליצור עולם טוב יותר –זהו בטהובן. החלטתי לסיים את ביקורי בנגינת פרק הסיום של סונטת "אפסיונטה" שחיבר.

הפכתי להיות הראשון שנושא בתואר חבר של כבוד בתזמורת. אמרתי לחבריה שהכבוד האמיתי יהיה שבפעם הבאה, במקום שננגן זה לזה, ננגן זה עם זה. אחרי הכל הם הראו לי מה מעניקה תחושה של יחד.