מסע הרפתקאות נגד כח המשיכה

Leon Fleisher

הפסנתרן אלון גולדשטיין, תלמידו של ליאון פליישר, נזכר בחזרה בלתי נשכחת שבה נכח המאסטרו הדגול

חלפו 15 שנים מאז שיעור הפסנתר "הרשמי" האחרון שלי ממורי הנערץ ליאון פליישר. אני זוכר שזמן קצר אחרי שהמשכתי בדרכי אמרתי לו שאחת ההחלטות החשובות בחיי היתה ללמוד אצלו, והחלטה חשובה לא פחות, היתה לעזוב. הוא חייך. הדברים נאמרו, כמובן, מתוך מסירות ואהבה רבה.

שיטת ההוראה של פליישר לא כללה הדגמות מרובות. היות שלא היה מסוגל לנגן ביד ימין במשך שנים רבות, הוא הקדיש זמן רב לחיפוש אחרי המלה המתאימה שתבטא את מה שאוזנו הפנימית מחפשת. מוסיקאים נוטים לומר שאת המוסיקה אי אפשר לתאר במלים. גם אני האמנתי בכך, עד ששמעתי את פליישר מדבר. הכל היה כה ברור, כה רהוט, כה עשיר, ומדויק באופן יוצא דופן; אפילו אם לקח לי זמן עד שהבנתי איך לפרש הנחיות כמו "חשאיות" (surreptitious), "נקוּדתיוּת" (periodicity), "מרומז" (subtle) או "מאיים" (menacing). מטרתו היתה ללמד אותנו ללמד את עצמנו: לדעת מה לשאול ומתי לשאול, איך לעשות, היכן למצוא, מדוע כך ומדוע אחרת.

"מוסיקה בנויה מכוחות פיזיקליים"

היה זה זמן לא רב אחרי שהתחלתי ללמוד אצלו וניגנתי עבורו, הוא השמיע באוזני את אחד הגילויים המקסימים וההחלטיים ששמעתי מפיו. ניגנתי סונטה של שוברט או של בטהובן, וניסיתי למצוא את נקודת השיא שבפראזה המוסיקלית, לייצר קו מתמשך, לחולל מומנטום וכו', ואז פליישר נשען לאט על כסאו לאחור, עצם את עיניו בעדינות, הרים גבות ואמר ש"מוסיקה בנויה מכוחות פיזיקליים". כל תו, כל שורה עולה או יורדת, תבניות מעגליות או קפיצות גדולות, מוקפים בכוחות פיזיקליים. זה המגנט שבין התווים. מזה מורכבת המוסיקה. ההבנה של הכוחות הפיזיקליים, והידיעה איך לעשות בהם שימוש ולהפיק מהם תועלת מייצרת פרשנות שלא רק שהיא משכנעת אלא גם שאי אפשר לעמוד בפניה.

הפסנתרן לאון פליישר

הפסנתרן ליאון פליישר

לא מזמן באתי לקונסרבטוריון פיבודי בבולטימור, שבו למדתי, כדי להתאמן עם קתרין ג'ייקובסון פליישר (אשתו) על הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט לקראת הופעה עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, שתוכננה להמשך הקיץ. באמצע החזרה פליישר נכנס לאולם באופן מפתיע ושנינו קפצנו על ההזדמנות לספוג מעצותיו. כשהתחלנו לנגן שוב את הפרק הראשון, אותם כוחות פיזיקליים ניעורו לחיים – כוחות צנטריפוגליים דחפו אותנו החוצה כאשר קו מלודי עולה שינה את כיוונו. כוח צנטריפטלי משך אותנו פנימה כאשר קו מלודי יורד שינה לפתע את כיוונו כלפי מעלה. תבניות מוזיקליות שונות, שכוללות עליות ומורדות, דילוגים, קפיצות, עצירות – שילבו את הכוחות הפיזיקליים שהפכו לפראזה מוסיקלית שלמה.

עם זאת היה כוח אחד שפעל ביצירה, מהרגע שהקליד הראשון נלחץ ועד אשר התו האחרון נעלם. זה היה כוח המשיכה (או היעדרו): המנגינה נסקה מעלה ואז צללה חזרה מטה, כמעט נוגעת בקרקע, מבצעת לולאות וזינוקים באוויר, לוקחת אותנו לנסיעה ברכבת הרים, היה זה מסע נגד כוח המשיכה. פליישר, קאת'י ואני ניהלנו בינינו שיחה ובה השתלבו גם סוזנה, דוקטור ברטולו, הרוזן ופיגארו. אה כן, ומוצרט. הוא זה שניצח על כל האופרה הזאת.

השעות חלפו. פליישר שקע יותר בתוך המוסיקה. כשהתחלנו את הפרק השני הוא הצביע על התווים המושהים, היפים עד כאב שבמלודיה. It hurts so good ("זה כואב כל כך טוב"), הוא אמר, ואז המשיך: "תשמעו איך הצליל המוארך יוצר קרשנדו לאחר שנוגן, ועוקב אחריו דימינואנדו, לפני שמגיע הצליל הבא", כל פיזיקאי היה אומר שזה בלתי אפשרי, אבל אנחנו המוסיקאים איננו פיזיקאים, אנחנו אמני-האשליות שעוסקים במשחקי קולות.

הפסנתרנים אלון גולדשטיין וליאון פליישר

הפסנתרנים אלון גולדשטיין וליאון פליישר

כשפליישר לחץ על הקלידים היתה תחושה של "הדבר הנכון". הצלילים הופיעו בדיוק בזמן ובמקום. הוא (ומוצרט) לא נזקקו להרבה צלילים כדי להקיש את הסיסמא שתחדור אל תוך המיסתורין והיופי השמימי הזה. כשהוא מגביר את רמת המודעות שלנו לספירות עליונות, פליישר תיאר את המנגינה ככזאת ש"מתרוממת מעלה כמו בלון, במהירות שהולכת ופוחתת תדיר, עד לנקודה שבה הלחץ החיצוני משתווה עם הלחץ הפנימי, ואז הוא נותר תלוי במקומו".

היופי השמימי של הצלילים הפותחים התחלף בצער העמוק של החלק האמצעי. נותרתי אובד עצות מול המבנה החדש שפליישר העניק לפראזה המוסיקלית. "תקשיבו לאופן שבו הצלילים המובילים משנים את גוונם כאשר ההרמוניה שמתחתם משתנה". צליל אחד כה כאוב נהפך למעורר תקווה גדולה, תחת הרמוניה שונה וצבע שונה. אחרי שחוויתי את הרגע יוצא הדופן הזה, נגינת הצליל המוביל עם כוח ההתנגדות שבו היתה מתישה. הצליל הבא נשמע כמו של השלמה, כמו קבלה. נכנעתי לכוח המשיכה.

הקטע האמצעי תם ושבה מלודיית הפתיחה. בתחילה למלודיה הזאת היה עתיד. עתה היה לה עבר. כתוצאה מכך היא נשמעה שונה לחלוטין. ההתנגדות שלנו לכוח המשיכה נחלשה ככל שהפרק התקרב אל סופו. המראנו בתחילתו של הפרק, נסקנו מעלה על גבו של כוח טבע אדיר, דאינו בעת שהלחץ הפנימי והלחץ החיצוני השתוו, התנסינו בכל המצבים המשתנים תדיר, כאשר רמת המודעות לכל הכוחות האופפים אותנו ומשפיעים עלינו עלתה, ולבסוף – נחתנו.

הכל נראה כל כך טבעי, כל כך מובן מאליו כשפליישר מניח את אצבעותיו על קלידי הפסנתר. כל תו שעליו הוא פרט היה חלק מכוחות הטבע שמעצבים את עולמנו בכלל ואת המוסיקה שבו בפרט. עבור קאת'י ועבורי היתה זו הרפתקה נפלאה. שכן אחרי הכל, מוסיקה היא מסע הרפתקאות נגד כוח המשיכה.

מוקדש לליאון פליישר, במלאות לו 86 שנים. מצורף ביצוע שלו ל-Schafe können sicher weiden מתוך הקנטטה BWV 208 ("קנטטת הציד") מאת באך.