"לעולם לא תהייה פסנתרן... אתה הינך מוסיקאי"

ידיו וחתימתו של ארתור שנבל

פרופ' אסף זהר במחווה לפסנתרן ארתור שנבל

משחר המצאתו ועד לימינו הפך הפסנתר "למלך הכלים המוסיקליים". הכלי הנערץ, הכלי המועדף, הכלי שעבורו נכתב המספר הרב ביותר של יצירות סולו, קונצ'רטי, מוסיקה קאמרית ועיבודים. אופיו וצלילו הייחודי של הפסנתר, אשר הלך והתפתח במהלך השנים, יחד עם אפשרויות ההבעה האינסופיות שבו, משכו מספר כמעט בלתי נתפס של נגנים-פסנתרנים, שכל אחד מהם פיתח סגנון אישי וייחודי וכן התמחות סגנונית. בכך תרמו הנגנים להתפתחות הפסנתר ככלי, ולהאדרת המוסיקה שנכתבה עבורו.

יחד עם זאת, מעטים הם הפסנתרנים אשר תרומתם לאבולוציה של הפסנתר הייתה כה אדירה, עד כדי כך שהם הפכו, עוד בימיהם ובעיקר לאחר לכתם, לאסכולה בפני עצמה. פסנתרנים אשר נגינתם, פרשנותם הסגנונית ובעיקר השפעתם על רבים מפסנתרני העתיד, תלמידי פסנתר שהפכו אחר-כך אף הם לפדגוגים דגולים ומובילים הייתה ניכרת, שימשה ותשמש תמיד משואה היסטורית שאף פעם לא נס ליחה.

כזה בדיוק היה הפסנתרן והפדגוג האגדי ארתור שנבל - פסנתרן יהודי ממוצא פולני. במהלך ההיסטוריה היו וודאי פסנתרנים טובים ומבריקים ממנו, אך מעולם לא היה פסנתרן כמוהו. "פיוריציסט" אשר פרשנותו החפה מכל גחמה ראוותנית, וכן היושרה האינטלקטואלית והרוחניות שבנגינתו, ממקמים אותו כאחד מגדולי הפסנתרנים של כל הזמנים. תרומתו להבנת המוסיקה לפסנתר של בטהובן ושל שוברט במאה ה-20 הייתה כה מכרעת עד שניתן אולי להקביל אותה למהפך שחולל פליקס מנדלסון בדורו בהתייחסות למוסיקה של יוהן סבסטיאן באך.

הפדגוג הדגול תיאודור לשטיצקי (1830-1915 - שלמד עם קארל צ'רני מורו של ליסט) ואשר לימד את שנבל אמר לו : "לעולם לא תהייה פסנתרן... אתה הינך מוסיקאי".

הנה הצצה ראשונה לאומנותו של שנבל: הפרק הראשון של הסונטה האחרונה של שוברט. עבורי זה הביצוע הרוחני והמרגש ביותר ששמעתי ליצירה זו:

ארתור שנבל היה אמן וורסטילי, אשר התמקד במהלך חייו בארבעה כיוונים: הכיוון הראשון והחשוב ביותר היה פעילותו כפסנתרן מבצע, הכיוון השני היה ההלחנה, הכיוון השלישי היה פדגוגי, ואילו הכיוון הרביעי, שנגזר מתוך פעילותו הפדגוגית, היה כעורך הוצאות מוסיקליות.
לפני שאתמקד באופן מפורט בכל אחד מארבעת הכיוונים שהוזכרו, אני מבקש לציין בנימה אישית ששתי מורותיי הראשונות למדו אצל הפסנתרנית אדית קראוס ז"ל, שהייתה תלמידתו של שנבל בברלין. המורה האחרון שלי באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב לאונרד הוקנסון ז"ל, אף הוא היה מתלמידיו האחרונים של ארתור שנבל בארה"ב. שלושתם ספגו בצורה זו או אחרת את משנתו הפדגוגית של שנבל ודאגו להעביר אותה לתלמידיהם.
כעת ארחיב ואאיר על כל אחד מארבעת הכיוונים שהזכרתי, בכדי להראות את הגיוון ואת התרומה האדירה של ארתור שנבל למוסיקה:

פסנתרן

כפסנתרן היה ארתור שנבל אנטיתזה לפסנתרנים בני דורו. הופעתו החיצונית והתנהגותו ליד הפסנתר לא תאמו את מה שהקהל הורגל אליו. הוא מעולם לא הגזים בתנועות גופו, לא בתנועות ידיו ולא בהבעות פניו. הוא שאף לבטא את המוסיקה דרך הצלילים הכתובים מבלי להיעזר באפקטים חיצוניים. משנתו הייתה: "לראות את המוסיקאי דרך המוסיקה, ולא את המוסיקה דרך המוסיקאי".

הוא בחר להתמקד ביצירות מהאסכולה הגרמנית – וינאית של המאות ה 18-19, ובעיקר ביצירותיהם של מוצרט, בטהובן ושל שוברט.

להלן הפרק הראשון של הסונטה של מוצרט בלה מינור קכל 310. ביצוע זה לסונטה מדגיש ביתר שאת את אומנותו הגדולה של שנבל. מצד אחד ניתן לשמוע בבירור את הבהירות והשקיפות של המצלול המוצרטי, דרך "טכניקת הפנינים" של אצבעותיו, אך מה שבולט במיוחד זה דווקא החופש הריתמי ההבעתי הנובע מהוראת הביצוע : "אלגרו מאסטוזו".

התרומה המכרעת שמיוחסת לארתור שנבל היא ביצירותיו של בטהובן, ובראש וראשונה – במכלול 32 הסונטות לפסנתר. שנבל היה הפסנתרן הראשון אשר ביצע והקליט את כולן כסט. הוא התמקד בעיקר בצורה ובמבנים הארכיטקטוניים של הפרקים מתוך ראייה מרחבית מקרו סטרוקטורלית של החומר, ועוד יותר במבנה הפראזות מתוך ראיית המיקרו סטרוקטורה. אלמנט חשוב נוסף היה התזמור כדרך הבעה. המעניין והשונה בגישה זו של שנבל (שעל פניה נראית אקדמית ויבשה מה) בהשוואה לשיטות ניתוח ופרשנות אחרות שהיו נהוגות באותה התקופה, כמו הגישה השנקריאנית לדוגמא, הוא שארתור שנבל תמיד התייחס לאינטרפרטציה מתוך נקודת מבט מוסיקלית, לירית ואינטואיטיבית של המבצע, ולא מתוך גישה תיאורטית, מוסיקולוגית ואנליטית קרה.

בביצועיו ליצירות בטהובן, ובמיוחד בסונטות לפסנתר, אפשר מיד לשמוע בבטחה את הטקסט פורץ החוצה ללא שמץ סנטימנטליות מיותרת או מוגזמת. שנבל הרשה לעצמו, לא אחת, לחוש קטעים בתוך פרקי הסונטות בטמפו זורם או איטי יותר, מכיוון שגרס שחייבים ללכת עם התחושה הפנימית של המוסיקה תוך כדי תשומת לב לאמצעים התיאורטיים הקומפוזיטורים כמו: הצבע ההרמוני, הקצב ההרמוני, התזמור, הרגיסטר והדינאמיקה. משנתו של שנבל הייתה שלכל תו שנכתב הייתה סיבה, והפסנתרן הפרשן המבצע חייב לשים את עצמו בעורו של המלחין כבלשן המתחקה אחר מפת מטמון. גישה זו הביאה לכך שהוא כונה לא אחת "הכהן הגדול של בטהובן".

להלן חלק מתוך הפרק האחרון של הסונטה מספר 32 אופוס 111 של בטהובן:

לעניות דעתי – תרומתו ופרשנותו של שנבל למוסיקה של פרנץ שוברט אף עולה על זו שתרם למוסיקה של בטהובן. שנבל היה הפסנתרן הראשון שביצע את שלוש הסונטות האחרונות של שוברט כמכלול. הוא אף היה הראשון שביצע ולימד את הסונטות המוקדמות יותר של שוברט ובכך הביא אותן לתודעה המוסיקלית, וזאת לאחר שנים שבהן היו עלומות ולא מנוגנות. בכך, גאל שנבל את הסונטות של שוברט מתהום השכחה, והציבן בשורה הראשונה, כמקבילות ושוות ערך לאלה של בטהובן הגדול.
להלן הפרק השלישי מתוך הסונטה האחרונה של שוברט בביצועו של שנבל. שימו לב לאצילות הוינאית ובעיקר לפשטות ההבעה שהיא כל כך כובשת.

מלחין

הכיוון השני, שהיה הפחות בולט באומנותו של שנבל היה ההלחנה. הוא כתב חיבורים לפסנתר סולו, כמה מחזורי שירים, יצירות למקהלה, 3 סימפוניות, קונצ'רטו לפסנתר ובעיקר מוסיקה קאמרית. סגנון הכתיבה ביצירותיו הוא דווקא א-טונלי – למרות שכפסנתרן הוא התרכז ביצירות טונליות ולא ביצע יצירות א-טונליות. יצירותיו של שנבל כמעט ואינן מבוצעות כיום על במות הקונצרטים.

להלן "טעימה" מתוך שבעה קטעי פסנתר שכתב שנבל בסגנון שמזכיר קצת את המוסיקה של ארנולד שנברג:

פדגוג

הכיוון השלישי הוא כמובן הפדגוגי. שנבל חי ופעל באירופה (ברלין, אנגליה ואיטליה) ובארה"ב. הוא נחשב לאחד מגדולי המורים במאה ה-20 . מתלמידיו הבולטים: מריה קורצ'יו, קליפורד קרזון, רודולף פירקושני, ליאונרד שור, קלוד פרנק, לאון פליישר וליאונרד הוקנסון, פסנתרניות ישראליות שלמדו והשתלמו אצל שנבל היו אדית קראוס ונדיה אטינגון-רייכרט. כל אחד ואחת מאלו שציינתי ברשימה, ואחרים שלא הוזכרו, הפכו במרוצת השנים לפסנתרנים מובילים, ולפדגוגים מזהירים אף הם.
במהלך חיי פגשתי בתלמידים רבים של ארתור שנבל, שמעתי את נגינתם ואת שיעורי הפסנתר שלימדו. לחלק מהם אף ניגנתי בכתות אמן. אני מוכרח לציין שמעולם לא שמעתי שני תלמידים שלו שניגנו באותה צורה, או שלימדו באותו האופן, זאת למרות שלמדו אצל אותו המורה. כולם אגב החשיבו את עצמם לממשיכי דרכו ומשנתו הפדגוגית. כל אחד מהם לקח את מה שספג ופיתח לפי דרכו, אמונתו ודמיונו.
מכל מקום – כל התלמידים תיארו באופן כמעט זהה את מהלך השיעור עם ארתור שנבל: שיעוריו לעולם לא היו פרטיים אחד-על-אחד. הם התקיימו ככתות אמן בזעיר אנפין – כאשר את השיעור אמנם קבל התלמיד, אולם הם היו פתוחים לכל תלמיד אחר שרצה להאזין וללמוד.

בכלל – קיימים בפדגוגיה המוסיקלית שני סוגים של מורים: הסוג הראשון הוא "המורה המלמד את היצירה". הסוג השני הוא: "המורה המלמד את התלמיד". ארתור שנבל נמנה עם הסוג הראשון. השיעור התנהל כך שהתלמיד היה מנגן את היצירה בשלמותה, או פרק שלם ממנה כאילו היה זה קונצרט פומבי. עם סיום הנגינה היה ארתור שנבל מבקר בקצרה את נגינת התלמיד כשהוא מתייחס למה שביצע, מעיר הערות כלליות אודות אספקטים פסנתרנים, ואז בעצם היה עובד ומנתח את היצירה בצורה אנליטית ומוסיקלית כאשר הוא מסביר לתלמיד איך ומה צריך לשמוע ולהדגיש. התלמיד היה מנסה מיידית ליישם זאת הלכה למעשה, עד אשר נחה דעתו של המורה.

שנבל מעולם לא דיבר או עבד עם תלמידיו על "הטכניקה הפסנתרנית". הוא השאיר לתלמיד לפתור את :"הבעיות" בעצמו. הטיפול היה אך ורק דרך המוסיקה. שנבל הדגיש את כיבוד הטקסט ואת הבנתו מבחינה מוסיקלית. השיעורים היו מרוכזים מאד, ובסופם היה התלמיד פורש לביתו לאימון ויישום. שנבל מעולם לא עבד על יצירה מוסיקלית או שמע אותה מבוצעת יותר מפעם אחת. הוא טען שבפעם הבאה הוא עלול היה לומר דברים הפוכים ממה שנאמר בשיעור שקדם...
על פניו – נראית שיטת לימוד זו מאד קרה, מנוכרת, לא אישית, שיטת לימוד אשר "מבטלת" את התלמיד. אולם אישיותו המגנטית של ארתור שנבל כמו גם האינפורמציה האינסופית שניתנה בשיעוריו "פקחו את עיניהם" של כל מי שלמד אצלו. הוא הקפיד להורות דרך הוראות ברורות שהתייחסו לטיימינג, בלנס, תזמור, רגיסטרציה , כאשר הכול נובע אך ורק מתוך הטקסט הכתוב. משימתו של התלמיד – לחדור אל תוך עורו של המלחין, ולהבין מתוך הטקסט כיצד לפרש את היצירה.

בדרך ייחודית זו הצליח ארתור שנבל להעביר לתלמידיו את משנתו הפדגוגית ואת דרכו האמנותית כפי שהתבטאה בנגינתו שלו. ולאלה מכם המבקשים להתעמק במשנתו הפדגוגית של ארתור שנבל, אבקש להמליץ על ספרו המצוין של קונרד וולף : Schnabel's Interpretation of Piano Music , וגם לסדרת הרצאות של תלמידתו Eunice Norton אשר ממחישה ביתר שאת את אמנותו הפדגוגית.

עורך הוצאות מוזיקליות

וכהמשך ישיר לכיוון הפדגוגי – עבור אלה שלא זכו ללמוד ממנו ישירות – קיימות הוצאות התווים לסונטות של בטהובן, ומקצת הסונטות של מוצרט. שנבל הקפיד להפריד בתוך ההוצאה בין האור-טקסט ובין התוספות שלו (אשר נכתבו בכתב קטן יותר). למרבית הצער – המוציאים לאור לא הקפידו על ההפרדה הברורה והמתבקשת, ולעיתים רבות שגו והפכו את היוצרות. לא תמיד ניתן לסמוך על ההוצאה כפי שפורסמה ולכן יש לעבוד במקביל גם עם הוצאה "אותנטית" אור-טקסט. ההוצאות מראות איצבועים מקוריים , פסנתרניים ונוחים לביצוע. בנוסף – מצא שנבל דרך מקורית להדגיש ולהבליט את מבנה הפראזות כשהוא מציין זאת בספרות רומיות מעל לפראזות עצמן. הוא גם לא היסס לציין סימני מטרונום בכל פרק , ולעיתים בסקציות שונות בתוך הפרקים. הוא ניסה להדגיש כי כשם שהלב האנושי פועם בדופק משתנה, כך גם למוסיקה דופק משלה, המשתנה בהתאם לאופי המוסיקלי. בנוסף – היה רושם במילים ובהערות ביניים בתוך התווים כל פרט אותו היה חשוב לו לומר על אופן הביצוע הנכון של היצירה.
בדרך זו אנו יכולים להתחקות היום אחרי דרך מחשבתו של ארתור שנבל ולהעריך את אמנותו ותרומתו הגדולה למוסיקה ולפסנתר.

לצערנו – לא קיימים קטעי וידאו שממחישים את נגינתו. ההקלטה היחידה שבה ניתן לנו לשמוע את קולו היא מתוך ראיון שנתן ארתור שנבל בלונדון בשנת 1950. בהקלטה נדירה זו, אנו שומעים את שנבל ההומניסט מתבטא בגישה פילוסופית כנגד טקטיקות הפחדה בנוסח "מקארתי" שבאו בעקבות מלחמת העולם השנייה. בהקלטה – שמקצת מהמילים בה נשמעות באופן מטושטש ולא הכי ברור אומר שנבל בתרגום חופשי: " כל תפיסתנו של הערך היקר של חופש המחשבה והביטוי עומד להתנפץ בקרוב. או – גרוע יותר – להידרדר למס שפתיים גרידא. הנוהל הפופולארי כיום של הגנה לכאורה על ערכים יקרים באמצעות הפחדה ואינקוויזיציה בצורה המאיימת ללא הפוגה – ימשיך להוליד בבני האדם חוסר אמון הדדי שילך ויגבר, וימשיך לדחוף אומץ, עצמאות ואמונה אל המחתרת. תהליך כזה עלול להוביל אותנו אך ורק לתסכול עמוק. תשובתנו לכך – היא להיות ערני וללא חת..."