ספוילר: בסוף כרמן מתה

כיצד צריכה להגיב זמרת שגילתה זה עתה על הירצחה הקרב? וכיצד ביזה גילה לכולם את סוף העלילה של האופרה הכי מפורסמת שלו?

האופרה "כרמן", המתארת את קורותיה של הצוענייה החופשייה ברוחה שבוחרת מאהבים ומשליכה אותם כאשר אין לה צורך בהם יותר, היא מהמפורסמות בעולם. אולם, לא כך היה בעת הופעת הבכורה בפאריז (3 במרץ 1875) ובמהלך ההופעות שהתקיימו בערוב ימיו של ביזה (שנפטר ארבעה חודשים מאוחר יותר). רק בחלוף שנה החל להתבסס מקומה בהיסטוריה האופראית. כיום, רוב הקהל שמגיע לאולם האופרה אולי מכיר בעל פה את סיפור העלילה, אך כמובן שלא כך היה בטרם האופרה קנתה לה פרסום. עם זאת, אם נאזין באדיקות, נגלה שהמלחין הכניס "ספוילרים" כבר בפתיחה ולכל אורך האופרה: בסוף הערב, כרמן עומדת להירצח.

מותה הודאי של כרמן נחשף בגלוי רק במערכה השלישית. שם מצוי טרצט מפורסם, שבו כרמן ושתי חברותיה משחקות בקלפים ומנסות לגלות בהם את עתידן. הוא מחולק לשלושה חלקים: תחילה משחקות שתי חברותיה התוססות של כרמן לבדן, בחלק השני כרמן מצטרפת אליהן ורואה בקלפים את עתידה העגום, והחלק השלישי הוא חזרה על שמחת-החיים של שתי חברותיה של כרמן, בזמן שכרמן מבכה במרירות על העתיד אשר ראתה בקלפים. טרצט זה ידוע בשם "ארית הקלפים".

הרמז על הירצחהּ הקרב של כרמן

טרם ההאזנה לאריה, כדאי לדעת שביזה הלחין בתקופה בה החלו להשתמש בלייטמוטיבים, כלומר - קטע מוזיקלי קצר המייצג רעיון או דמות. כאשר הרעיון או הדמות מופיעים על הבמה - התזמורת מנגנת את הלייטמוטיב (שיכול להופיע גם במהירויות שונות). באופרה "כרמן" יש לייטמוטיב אחד מובהק, מוטיב המוות. הוא מוצג לראשונה בסוף הפתיחה לאופרה, ומתנגן גם בעת כניסתה של כרמן ב"ארית הקלפים". הנה המוטיב, כפי שהוא מוצג בפתיחה לאופרה:

הערה: בביצוע זה שבחרתי לפתיחה, נראה דון ז'וזה (פלאסידו דומינגו) מן התמונה האחרונה לאחר שהרג את כרמן. כלומר, מבחינת הבמאי המסויים הזה, הפתיחה היא למעשה פלאשבק של דון ז'וז'ה. יפה ומתאים מאוד בעיניי, משום שתמונה זו נראית על רקע הלייטמוטיב של המוות כשהוא מנוגן באיטיות מכבידה. שימו לב כיצד החלילים העליזים שבלטו בתחילת הפתיחה מעל התזמורת נעלמים, ונשארים הכינורות המחזיקים טרמולו בצבע לה מינור, ואיתם הכלים הנמוכים (קלרינטים, בסונים, חצוצרות וצ'לים) בלגאטו חזק ומאיים, כשמתחתיהם מפמפמים צעדי המוות (קרנות, כלי-הקשה, נבל במיתריו הנמוכים וקונטרבסים בפיציקטו).

מוטיב המוות מופיע שוב ממש לפני כניסתה הראשונה של כרמן כדי לשיר את ההאבאנרה, כשכל הגברים מחפשים אותה ומבקשים שתגיע. זו תמונה מלאת תשוקה ושמחת-חיים, אך מוטיב המוות מופיע במהירות כמה וכמה פעמים לכל אורכה, כמו שדונים המכריזים על בואה של ישות אפופת מוות – בניגוד מושלם לסיטואציה העליזה. הניגוד הזה מטעה ומבלבל: אולי איום המוות דווקא ייעלם בסופו של דבר? אולי הוא רק מופיע כאזהרה לכרמן? היא, בכל אופן, לא חשה מאוימת עד אריית הקלפים.

המוטיב המאיים נשמע בכינורות הנותנים את הצבע. כשכרמן מגיעה הוא מתחלק בין הכינורות והקרנות, שבדרך-כלל נהוג להכריז בעזרתן על בואו של מישהו. מוטיב המוות מלווה גם את תחנוני הגברים לכרמן, כשהוא מעופף בין החלילים, וכן גם כשכרמן מודיעה על סירובה לאהוב דווקא היום:

מוטיב המוות לפני כניסתה של כרמן (בגילומה של תרזה ברגאנצה)

כיצד מגיבה מי שגילתה שימיה ספורים?

אם הרמזים לאורך האופרה (בדמות מוטיב המוות) לא היו ברורים דים, לכרמן אין ברירה אלא להבין את את שעתיד לקרות כאשר כאשר הקלפים מנבאים זאת באריית הקלפים. מעניין להשוות בין תגובותיה של כרמן לבשורה המרה, בגילומה בידי כמה זמרות, מופלאות כולן. מרתק לראות עד כמה פרשנויות יכולות להיות שונות כשמדובר בנשים שונות, בעלות אופי ייחודי ורקע תרבותי שונה. בחרתי בארבע זמרות נהדרות כדי לשמוע את ההבדלים ביניהן.

מאריה יואינג – מרוסנת ומנותקת, כאילו רוצה לשמור על הגילוי המר לעצמה.

אלנה אובראצובה – סומכת על קולה הכהה כאילו המוות כבר שוכן בה, ואיננה מאמינה.

שירלי ורט – מבוהלת כאילו הטילו עליה קללה.

מאריה קאלאס – כנועה, כמי שמקבלת גזר-הדין, ומקוננת. (לצערנו, קאלאס מעולם לא ביצעה "כרמן" על הבמה וההקלטה שיש בידנו נעשתה באולפן).

ודאי הבחנתם בכך שהלייטמוטיב נשמע עם כניסתה של כרמן בארייה הזו, הפעם בחליל, בצעדים הדומים לאלה של הפנתר הוורוד והמנוגנים בכינורות והוויולות, עם באסו קונטינואו מאיים בצ'לים והקונטרבסים.  באריה עצמה הלייטמוטיב מתפרק: תחילה מנגנים אותו בעיקר הכינורות צעדים איטיים של מארש אבל, וכשכרמן מזכירה בעצמה את המוות ("אך אם עליך למות...") נכנסות החצוצרות והקרנות בצלילים ארוכים (אח"כ גם הטרומבונים והקלרינט). אלו הם, כאמור, כלי-נגינה שנהוג להכריז בהם על בואו של מישהו. לבסוף המוטיב מנוגן בידי הקונטרבסים בפיציקטו, באיטיות רבה מאוד, לאורך כל השלמתה של כרמן עם גזר-דינה ("שוב! שוב! המוות!").

לאחר שגילתה את המוות בקלפים, לייטמוטיב זה אינו מופיע עוד, אלא רק בסוף, כשהיא מתעמתת עם דון ז'וז'ה, ובתיבות האחרונות של האופרה, לאחר רציחתה, בנגינה דרמטית של כל התזמורת.

מעניין לציין שהסולם בו בחר ביזה לכתוב את האריה הוא סולם פה מינור בעל ארבעה במולים. מדוע אני מזכירה נקודה זו? ישנה תופעה הנקראת סינסתזיה (Synesthesia), שקיימת בקרב 4% מקרב האוכלוסיה, ובה מתערבבים כמה חושים יחד בגירוי אובייקטיבי אחד. למשל, צליל של תו מסוים או סולם מסוים יכול להעלות תחושה של צבע.

ערבוב החושים הוא סובייקטיבי: אצל כל אחד מבעלי התכונה הזאת יכולה לעלות תחושת צבע אחר או כל חוש אחר. אבל להפתעתי, לאחר שיחות עם מוזיקאים רבים, ההסכמה הכללית היא כי סולמות עם יותר במולים נותנים תחושה שמוצגת כ"יותר אטומה" לעומת סולמות עם דיאזים המעלים תחושה של צלילות. מאחר וביזה בחר לכתוב אריה זו בסולם מינורי בעל ארבעה במולים, אני חשה כי הוא רצה את אפקט האטימות, הקלאוסטרופוביה שכרמן מרגישה כשהיא מבינה שהיא כלואה עם המוות.