לא עוד מלחין חצר

כיצד הפך סוכן ביטוח למלחין הראשון שיצר מוסיקה בעלת זהות לאומית אמריקאית וערך אמנותי שאין עליו עוררין?

צ'רלס אייבס היה תמהיל שיכול להיווצר רק באמריקה של תחילת המאה העשרים. כשסיים את לימודי המוסיקה באוניברסיטת Yale, החל לעבוד במחלקת האקטואריה של חברת הביטוח הגדולה Mutual. זו הייתה תחילתה של קריירה מפוארת בעסקי הביטוח. בהמשכה, פתח את חברת הביטוח "אייבס ושות'". עסקי הביטוח של אייבס שגשגו, ובתוך מספר שנים מכרה סוכנות הביטוח שלו יותר פוליסות מכל סוכנות אחרת בארה"ב.

אבל אייבס לא נחרט בספרי ההיסטוריה כסוכן ביטוח ממולח, למרות הכסף הטוב שעשה. בשנת 1974, שנת המאה להולדתו, הוא הוכר בכל העולם בתור המלחין הראשון שיצר מוסיקה בעלת זהות לאומית אמריקאית וערך אמנותי שאין עליו עוררין. הסיפור שלו לא רק ניצב בהתחלה של מה שאפשר לכנות מוזיקה אמריקאית, אלא בעיקר מהווה את החלום האמריקאי בהתגלמותו.

צ'ארלס אייבס.

צ'ארלס אייבס.

הוא נולד וגדל באזור הכפרי של קונטיקט. בגיל 14 היה לנגן העוגב הצעיר ביותר שקיבל משרה מלאה בכנסיה אמריקאית, אבל במקביל גם היה אתלט מצטיין וקפטן של קבוצות כדורגל ובייסבול. בקונטיקט הוא גם הלך לאוניברסיטת Yale בה למד את חוקי המוסיקה ששבר בהמשך במיומנות רבה - קונטרפונקט, כתיבה סגנונית, תזמור והלחנת יצירות רחבות היקף. גם בעת לימודיו, הרבה לכתוב שירים ומוסיקה למסיבות-אחווה סטודנטיאליות.

לאחר לימודיו, היגר לניו יורק והמשיך לעבוד כנגן עוגב במקביל לתחילת הקריירה המפוארת שלו בעסקי הביטוח. בשנים הללו, התמקד בכתיבת מוסיקה קאמרית ופיתח את שפתו המוסיקלית הייחודית שהושפעה מאד ממצלולי העוגב. בין היתר יצר מרכזים טונאליים שבירים ודו משמעיים, טשטש גבולות בין חשיבה הרמונית וקונטרפונקטית, ובשכבות מוסיקליות שונות זו מזו המשתלבות ומנוגנות בו זמנית. החיפוש המתמיד אחרי שפה מוסיקלית רלוונטית לזמן ולמקום, הפכו את אייבס לאחד ממבשרי הזרם הנסיוני של המוסיקה האמריקאית. מלחינים כמו הנרי קאוול וג'ון קייג' מצאו בו מקור השראה.

שנה לאחר שפתח את אימפריית הביטוח "אייבס ושות'", נשא אייבס את הרמוני טוויכל לאישה. הרמוני, שתמכה בו ללא סייג, האמינה בכשרונו ובכוחו היצירתי, והייתה אחראית לאחת התובנות המעניינות שלו - ההשראה היצירתית כך האמינה, צריכה לנבוע מרגעי האושר האישיים, והמוסיקה יכולה וצריכה לתפוס ולהביע אותם. בדיוק בשל כך מייצג אייבס את הלאומיות האמריקאית: לא עוד מלחין חצר שיצירתו מוכוונת לטעמיו ורצונותיו של הפטרון, אלא מלחין שהגיע בכוחות עצמו לראש הפירמידה.

ביצירות שכתב אייבס בין השנים 1908-ל-1917 השתמש אייבס בשיר העם בתור נקודת הגעה בסופי הפרקים, ויצר מציאות שבה נקודת ההגעה בסופו של תהליך הפיתוח, הנקודה המסיימת את המסע המוסיקלי היא הנקודה הטהורה והפשוטה. ביצירות אחרות הוא ניסה לתפוס ולתאר בצלילים את הרוח ואת סגנון החיים האמריקאיים. חלקן הן יצירות תכניתיות לחלוטין, ונעשה בהן מאמץ לתאר נופים ומקומות. "סנטרל פארק בחושך", "מחנה פוטנאם", "הארבעה ביולי" או "יום הולדתו של וושינגטון" ציטטו ברמות שונות של דיוק מוסיקה פונקציונלית (כמו שירי-אחווה אוניברסיטאיים) כדי לתת את התחושה של הזמן והמקום המתוארים. בכל אחת מהיצירות האלה עשה אייבס שימוש בהיבט התכניתי של נושא היצירה כדי ליצור חיבורים נועזים של טונליות ואַ-טונליות ושל שילובים בין ציטוטים של מוסיקה מוכרת לבין מוסיקה מקורית משלו.

צילום: מרטין סולרטה

הסטודיו של המלחין צ'רלס אייבס ברדינג, קונטיקט.צילום: מרטין סולרטה

בשנת 1912 קנו אייבס ואשתו חלקת אדמה ליד דנבורי ובנו שם אחוזה, בה שהו שישה חודשים בכל שנה. בסמיכות לביתם הם הקימו בית מרפא ואירחו בו על חשבונם משפחות עניות מהעיר. הם הקימו קרן שקראו לה "קרן אוויר צח" ודרכה מימנו פעולה זו ופעולות צדקה נוספות. הזוג אייבס שהיה חשוך ילדים גם אימץ לבת ילדה חולה מאחת המשפחות שבאו להתארח באחוזה.

בתחילת 1927 החליט אייבס להפסיק להלחין יצירות חדשות. אשתו סיפרה שבאחד הימים הודיע לה בדמעות שהוא חש שאיבד את יכולת ההלחנה שלו. הסיבה להחלטה הזו נותרה מסתורית גם עבור חוקרי אייבס המובהקים. את יצירתו האחרונה – השיר "זריחה" כתב באוגוסט 1926. למרבה הפלא, הפסקת ההלחנה של יצירות חדשות לא גרע מהכבוד והעניין שגילתה סצנת המוסיקה האמריקאית באייבס. בשנת 1945 נבחר אייבס להיות חבר במכון הלאומי לאמנויות. בשנת 1947 הוא זכה בפרס פוליצר היוקרתי על הסימפוניה השלישית שלו. באותה שנה בוצעה בבכורה בניו יורק הסימפוניה השנייה בנגינת התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. במאי 1954 בעת שהתאושש מניתוח לקה בשבץ ממנו לא קם עוד.