הלכות קונצרט בעידן הסלולרי

צילום: שלמה סרי.

התפרצות התרבות הסלולרית תרמה את חלקה, ופגמה בסיכוי לשבת בקונצרט או אופרה ולחוות חוויה ריגשית עמוקה ללא הפרעות.

בשבוע שעבר דיווח אתר YNET על עימות פיזי שהתפתח בין שני צופים במהלך חזרה פתוחה של הפילהרמונית. לפי הפירסום, העימות החל לאחר שאחת הצופות צילמה את החזרה, וצופה אחר העיר לה. המצלמת התעלמה והמשיכה בשלה, המעיר הזועם "הרים עליה יד" (כך הציטוט בויינט), המצלמת התחילה לצעוק, ובמקום התפתחה מהומה. סוף הסיפור: הסדרנים הרחיקו את השניים, וכעבור כמה דקות החזרה המשיכה כסדרה.

האירוע הזה אולי יוצא דופן, מכיוון שהגיע לרמה של פגיעה פיזית בצופה מפריע. עם זאת, הוא מספק דוגמא טובה למתרחש באולמות קונצרטים בתקופה שבה הטלפונים הניידים השתלטו על המרחב הציבורי ו"כללי המשחק" הפכו להיות פחות ופחות ברורים.

עד לפני עשור לערך נהגה התזמורת הפילהרמונית לפרסם בתכנייה שלה מעין "מדריך התנהגות" בקונצרטים. המדריך הזה כלל הנחיות אלמנטריות, שמטרתן להסב את תשומת ליבו של הקורא לפעולות שעשויות להפריע לשכניו ליהנות מהמוזיקה. לדוגמא- לא לדפדף בתכניה ברעש במהלך הנגינה, לא למחוא כפיים בין פרקים, לא לפתוח סוכריות מרעישות וכדומה. דברים בסיסיים.

המדריך הזה כבר שייך מזמן להסטוריה. הפילהרמונית, כמו כל יתר התזמורות, כבר לא מעזה "לחנך" את הקהל שלה. כולם מפחדים להיתפס כ"מתנשאים", מילת הגנאי האולטימטיבית בישראל כיום. התפרצות התרבות הסלולרית תרמה את חלקה, וכתוצאה, פחת מאוד הסיכוי לשבת בקונצרט או אופרה ולחוות חוויה ריגשית עמוקה ללא הפרעות.

מטרת הכתבה הזו היא לחדד את מה שהתזמורות לא מעזות לעשות, ולנסות להגדיר מהם "כללי המשחק" בקונצרט קלאסי. את כל הסעיפים מאחדים שני כללי אצבע: 1. מוזיקה היא אמנות שדורשת ריכוז אולטימטיבי, ולכן צריך להימנע ככל הניתן מלהפריע לעצמך ולשכניך מלהיות מרוכזים במה שמתרחש על הבמה. 2. לאמנים מגיעה תודה, גם אם המשמעות היא לחכות עוד עשר דקות ביציאה מהחניה.

רשימת הכללים העדכניים, לדעתי לפחות, מופיעה להלן:

1. לא משתמשים בטלפון נייד בזמן קונצרט!

אין דבר שמסיח את דעת השכנים בקהל יותר מאשר טלפון נייד. זה מסנוור, זה מוציא מריכוז, וזה בעיקר מעצבן. לכן- באמצע הנגינה לא מסמסים, לא בודקים פייסבוק, וגם לא מצלמים. מותר לצלם רק בעת ההשתחוויה, אחרי שהמוזיקה הסתיימה.

אם משום מה חייבים לבדוק הודעות – עושים זאת כשהטלפון בתוך התיק, ולא מסנוור את השכנים.

2. נמנעים מסוכריות עם נייר צלופן.

חייבים סוכריה באמצע הנגינה? בחרו סוג סוכריות שאינו עטוף בנייר צלופן. יש כאלו. הקילוף האיטי של הצלופן הוא עינוי מתמשך לכל מי שיושב לידכם.

3. קוראים את התכניה בלי להפריע.

קריאה בתכניה היא פעולה מתבקשת, אבל דיפדוף נמרץ במהלך קטעים שקטים יכול להוציא לגמרי מריכוז. הרבה יותר מתחשב לדפדף בשקט, או בכלל לקרוא את התכנייה לפני או אחרי הקטע המנוגן.

4. לא מדברים בזמן הנגינה.

בזמן הנגינה לא מדברים. וגם לא לוחשים. חייבים לשתף את בן/בת הזוג בדעתכם על המנצח או הסולן? בשביל זה יש הפסקה.

5. מפריעים לכם? תעירו.

זכותכם המלאה ליהנות מהמוזיקה בלי הפרעות, ולכן לגיטימי לגמרי להעיר באסרטיביות למי שמשתמש בנייד שלו או מפריע לחוויית ההאזנה בכל צורה אחרת. אל תרגישו לא נוח- אם לא תעירו, תמשיכו לסבול. האלימות הפיזית שהתרחשה בשבוע שעבר בהיכל התרבות היא ללא ספק מוגזמת, אבל הניסיון מלמד שאם מעירים בצורה מנומסת זה בדרך כלל עוזר. לא עזר? פנו לסדרנים. זה תפקידם.

6. אומרים לאמנים תודה

הנהירה החוצה עם הישמע הצליל האחרון היא ייחודית לקהל הישראלי. אין ספק שזו פעולה פרקטית: אף אחד לא רוצה לעמוד בתור בחנייה, ולכן רבים נמלטים החוצה במהירות כדי להוציא את הרכב ראשונים. אמנים רבים מחו"ל הביעו באוזניי תמיהה ועלבון מול התופעה הזו. הם רגילים לטקס מחיאות כפיים ארוך ומכבד, שמקובל במדינות המערב. בארץ, לעומת זאת, קורה לא פעם שמחיאות הכפיים גוועות עוד לפני שהאמנים ירדו מהבמה. זו בושה לא להם, אלא קודם כל לנו.

באופרה הישראלית מצאו לעניין פיתרון טכני: הם מדליקים את האור ופותחים את הדלתות רק בסוף ההשתחוויה. זה דווקא עובד לא רע. התזמורות, כולל הפילהרמונית, לא מעזות לעשות זאת. ואכן, הקהל נוהר החוצה בהמוניו ברגע שאפשר. אז די. לא יקרה כלום אם נעמוד עוד חמש דקות בחנייה, אבל נמחא כפיים כמו בני אדם.