דון ג'ובאני - לחתוך או לא לחתוך?

צילום: יח"צ

יש הטוענים כי אין לחתוך שום דבר שמוצארט כתב ואולי הם מתכוונים גם למלחינים גדולים אחרים. אם אנשים אלה אינם מבצעים אין להם מושג כמה פעמים נחתכים המלחינים הגדולים ביותר, מסיבות שונות.

ליצירת המופת של מוצרט יש יותר מאשר חלק הוגן בסופים חלופיים. שום אופרה (למעט היוצא-מן-הכלל הוואגנריאני) לא הייתה מעולם בטוחה מחיתוכים, היום מעט יותר מאשר בחיי המלחינים. באופן כללי עריכות כיום אמורות לא להתבלט: תיקונים קלים הדואגים להתאים את קצב דרמה לטעם מודרני.

הבכורה העולמית של "דון ג'ובאני" הייתה בפראג, ה-29 באוקטובר 1787. מוצרט הוזמן לכתוב לעיר לאחר ההצלחה העצומה בה של "נישואי פיגארו" שנה קודם לכן. אך למרות הפופולריות שלו בפראג, הבסיס העיקרי של מוצרט היה וינה ובדרך כלל מניחים כי כתב את "דון ג'ובאני" מתוך כוונה שהבכורה העתידית שלה תהיה שם. לבסוף היא התקיימה שם ב-7 מאי 1788.

מוצרט ניצח בשתי בכורות והיה, כפי שניתן היה לצפות בזמנו, נגיש לכתיבת שינויים שונים שיתאימו לזמרים השונים. הוא הוציא את האריה הקולורטורה השטנית "Il Mio Tesoro" (="אל אוצרי") של דון אוטביו, והחליף אותה ב"Dalla Sua Pace" (="בשלוות-נפשה"). על-פי דרישה של דונה אלווירה החדשה, הוסיף תמונה נוספת עבורה, הכוללת את האריה הסנסציונית "Mi Tradì" ("בי בגדה"). הוא הסיר את האריה של לפורלו "Ah Pietà" (="אה, רחמים") ובמקומו כתב דואט בופו עם צרלינה "Per Queste tue Manine" (="בשם ידייך החמודות"). קיימות אפוא שתי גרסאות שונות של "דון ג'ובאני" ושתיהן אותנטיות.

בפראג, מוצרט סיפק את הסוף הטוב הקונבנציונלי: רגע אחרי שדון ג'ובאני העקשן יורד לגיהינום לצלילי מוזיקה מפחידה באמת, מופיעים שאר הסולנים ודנים בתוכניותיהם. האופרה מסתיימת בסקסטט בעל הלקח המוסרי "Questo è il fin di chi fa Mal" (-"זה סופו של העושה-רע").

בליברית לבכורה בווינה הסיום שונה לגמרי: דון ג'ובאני יורד לגיהינום והאופרה מסתיימת. סיום חתוך זה היה פופולרי במהלך המאה ה-19 עד המאה ה-20, ואפשר לרומנטיקנים תובנה שונה לגמרי מזו של הסוף השמח הקונבנציונלי. דון ג'ובאני מת, האופרה מסתיימת והקהל נשאר המום.

יש הטוענים כי אין לחתוך שום דבר שמוצארט כתב ואולי הם מתכוונים גם למלחינים גדולים אחרים. אם אנשים אלה אינם מבצעים (זמרים או מנצחים או במאים) אין להם מושג כמה פעמים נחתכים המלחינים הגדולים ביותר, מסיבות שונות. בדון ג'ובאני עצמו יש דואט לפורלו/צרלינה (כפי שהזכרתי קודם) שאני, במשך שלושים ושמונה שנות עיסוקי באופרה, ראיתי רק בהפקה אחת. ביו-טיוב מצאתי עוד שלוש.

פסטיבל גליינבורן 2010
צרלינה – אנה וירובלנסקי (משלנו, אני חייבת לומר בגאווה. תלמידתי לשעבר ובכל חופשה חוזרת לביתה שבצפון הארץ)
לפורלו – לוקה פיזארוני


יש לזכור כי מקצב החיים בימינו השתנה אך עם זאת מנסים לחזור למקורות. מה שמריה קאלאס עשתה בהקלטה של "לוצ'יה" ב-1953 בניצוחו של סראפין (במאג'יו מוזיקאלה, פירנצה) למשל, לא היה בשום פנים מתקבל כיום: בכל אריה בעלת שני בתים – היא מורידה בית אחד, תפקידה של כל דמות משנית מקוצץ באכזריות והכל כדי לשמוע מה שיותר את הדיווה מבלי שתתעייף. אני רוצה להדגיש שמאריה קאלאס היא הזמרת המועדפת עליי בכל הזמנים אבל אני משוכנעת כי לו הייתה חיה כיום – לא היו נותנים לה לעשות זאת.

מן המחצית השנייה של המאה ה-20 התחלנו לחזור למקורות, כלומר אין חותכים שום אופרה אלא כשמוכרחים. ישנן אופרות שמשמיעים בהן את האקורדים המסיימים (בדרך כלל V←I) פעם-פעמיים כדי להדגיש את הסוף, אך הרומנטיקנים נהגו לחזור עליהם עד עשר פעמים. דברים מהסוג הזה חותכים גם היום.

ובאשר לסיום של "דון ג'ובאני" – אני משערת כי בזמנו אהבו את ה-Happy End והעדיפו את הנוהג לסיים אופרות כאשר כל הדמויות נמצאות על הבמה. המאה ה-19 הייתה תקופה רומנטית במוזיקה כלומר, האדם והטבע משורגים האחד בשני והכל זורם קדימה לטוב או לרע, ללא חוקים מתמטיים ולכן נהגו אז להשמיע את האופרה בגרסתה החתוכה, ואילו במחצית השנייה של המאה ה-20, כפי שכבר אמרתי, התחלנו לחזור למקורות (כמעט).

הוויכוח היחיד שניתן לערוך כיום הוא על השאלה האם להשמיע את האופרה עם הסקסטט המסיים כפי שהיה נהוג בזמנו של מוצארט, או האם אפשר לבצע אותה ללא הסקסטט הזה, חיתוך שמוצארט היה מודע לו היטב וייתכן אפילו שניצח בווינה על הגרסה הזאת.