מוזיקה קלאסית בעידן "חירות האזרח"

צילום: ארכיון BBC

מהן האפשרויות לייצר ולשמר חיי מוזיקה מגוונים, איכותיים ומעמיקים בהתבססות על כוחות פרטיים בלבד?

בימים אלה מתחדד הויכוח בין אלו הטוענים שהמדינה יכולה וצריכה לממן תחומים כגון תרבות, חינוך ורווחה לבין אלה הטוענים שהתערבות המדינה גם אינה יעילה דיה וגם פוגעת בחירות הפרט. לשיטת האחרונים, כל דבר שיש בו צורך אמיתי, איכות וערך יבוצע וימומן ממילא על ידי כוחות פרטיים. כמו כן טוענים חסידי החירות ואי ההתערבות שכל תלות כלכלית במדינה או בישות מסויימת תביא לחוסר עצמאות של האמן ולאמנות שאינה באמת חופשית.

ידוע הדבר שבתקופות שונות בחיי המוזיקה היה נהוג שבני מלוכה החזיקו בחצרם להקות שונות, לדוגמא הנסיך אסתרהאזי שהחזיק את היידן ותזמורתו במשך כמה עשורים, המלך פרידריך הגדול שהיה נגן בעצמו וחבר לגדולי המוזיקאים של תקופתו כמצנט, מלחין, מזמין יצירות ובונה תיאטראות ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. כמו כן, חלק גדול מהיצירות של המלחינים הקלאסיים הגדולים הוזמנו על ידי בני אצולה עשירים שאיפשרו בכך את מחייתם ויצירתם של אותם המלחינים. גם גודל התזמורות היה פונקציה של תקציבים, חלקם מהאצולה, חלקם מהכנסייה וחלקם מהשוק הפרטי - להנדל היה מימון נדיב שאיפשר לו להעלות ביצועים עם תזמורות ענק. באך, להבדיל, היה כותב את הקנטטות שלו לעיתים להרכבים גדולים ולעיתים להרכבים קטנים, בהתאם למה שעמד או הועמד לרשותו באותו זמן ולמגבלות התקציב.

לפני שננסה לענות על השאלה מה אפשרי ומה לא, מה פרטי ומה ציבורי, חשוב עד מאוד להבין שאציל בימי הביניים לא יכול להיות משול לאיל הון פרטי בימינו. נסיך שהחזיק תזמורת היה אחראי בנוסף לחייהם, כלכלתם, רווחתם ובטחונם של אלפי או עשרות אלפי אנשים. היתה לו אחריות משפטית, ציבורית ואפילו בטחונית כלפי כל מי שגר בנחלותיו. בעצם הוא היה סוג של ממשלה או ישות ציבורית גם אם היתה לו הסמכות לקבל החלטות לבד. זה כמובן איננו סוג המשטר אליו מטיפים חסידי חירות באשר הם ומן הסתם יהיה בעייתי לטעון שהדרך לממן אמנות חופשית היא לכרוך אותה עם פיאודליזם ודיכוי.

אולם, האם אפשרי שבחברה דמוקרטית וחופשית, כלומר באידיאל החברתי של ימינו, יהיו פרטים עשירים שאינם ישות ציבורית, אינם שולטים בכח ואינם מדכאים אף אחד, פשוט חובבי מוזיקה שיכולים לתמוך ולתחזק חיי מוזיקה? אלה יכולים להיות מיליארדרים אחדים שיתרמו כספים למוסדות ולאמנים, יבנו אולמות קונצרטים ובתי ספר למוזיקה או אנשים פשוטים רבים שיהיו מוכנים לשלם דמי מנוי נדיבים ובכך יאפשרו פעילות של מוסד מסויים או כמה כאלה. האם אז כן ניתן יהיה לקיים חיי מוזיקה עשירים ללא התערבות הממסד? האם הניהול והביצוע שלהם יהיה יעיל וטוב יותר מזה הציבורי המסורבל, הבינוני והמושחת לעתים?

הבה ונדמיין תרחיש דמיוני (או לא כל כך דמיוני בזמנים אלה): ראשית, נאיין את כל התמיכה הציבורית הקיימת בתרבות ובתשתיות התרבות. עכשיו נתחיל מחדש ונבצע הכל בצורה יעילה ומיטבית ללא התערבותן המסרבלת של הרשויות. נתחיל בקטן, על מנת שלא נואשם בדמגוגיה, לא באופרה של ואגנר חלילה. נניח שהחלטנו לקיים ערב מוזיקה קאמרית. רביעיות מאוחרות של בטהובן. אנחנו צריכים בסך הכל רביעיית מיתרים, אולם קונצרטים קטן, כמה פלאיירים ומאתיים אנשים שמוכנים לשלם חמישים דולר לערב. נשאר רק להחליט לאיזו רביעייה לפנות. אבל כאן נכונה לנו בעיה בלתי צפויה: לוקח בערך 20 שנה לאמן נגן עד שיגיע לרמה הנדרשת ועוד כמה שנים על מנת שהרביעייה עצמה תגיע לרמה גבוהה. בסך הכל זה בערך דור. זה קצת מוגזם לחכות 25 שנים בשביל לשמוע רביעייה של בטהובן מבוצעת כמו שצריך...

בנקודה זו, יתכן שיקומו אנשים ויאמרו שעלינו להישען על נכסי התרבות שכבר הושגו בעבר באמצעות תמיכה ממשלתית בנגנים צעירים, אקדמיות, מורים וכו'. שניתן להשתמש ברביעיות שכבר קיימות לאחר שנתמכו במשך שנים מתקציבי המדינה. טיעון זה הוא מעט בעייתי בעיני כי נובע ממנו שהרעיון של ביטול התמיכה הציבורית הוא בעצם להתבסס על תוצרי העבר של מדיניות התמיכה הציבורית ולהמשיך מכאן עם השוק הפרטי, בעצם בכוח האינהרציה בלבד, אבל נזרום איתו לצורך הדיון.

נמצא את אחת הרביעיות הבודדות ששרדו את ביטול תקציבי התרבות ונזמין אותה לערב בטהובן. בהנחה שיהיו מספיק גופים פרטיים או משוגעים לדבר שיזמינו קונצרטים, הרביעייה הזו תוכל אפילו להמשיך ולהתקיים עוד שנים רבות.

כעת, לאחר שראינו שבאמת אין בעיה עם מוזיקה קאמרית, ננסה להעלות אופרה כלשהי של מוצרט. כאן האתגר כבר קצת גדול יותר. בתי האופרה המסורתיים כבר אינם זוכים יותר לתקציבים ציבוריים ולא ניתן להפעילם ולתחזקם. היו קיימים לגביהם רק שני פתרונות אפשריים: או למצוא איכשהו מיליונים רבים מדי שנה וזאת רק על מנת לשמר את המבנים השוכנים בדרך כלל בשטח יקר בלב העיר, או להרסם ולהפכם לנדל"ן מניב. מכיון שהשוק החופשי היעיל בחר כצפוי באופציה השניה רובם המוחלט של בתי האופרה נהרס. למרות זאת, עלינו למצוא מבנה מתאים להעלאת האופרה. או שניאלץ להקים אחד, בעלות מינימלית של מאה מיליון דולר או שישחק לנו המזל ונוכל להשמיש את אחד הבתים הנטושים שעדיין לא הפך למרכז קניות או לבניין משרדים. למזלנו מצאנו חובב אופרה, איל קידוחי גז עשיר מאוד שתרם מיליוני דולרים לעבודות השיפוצים תמורת הצבת דיוקנה של פילגשו במבואת האולם המפואר. כעת היה עלינו ללהק זמרים לתפקידים הרלבנטיים.

"זמר אופרה: מקצוע שהיה נחשב למכובד מאוד בתחילת המאה ה-21 אולם עם סגירתם של בתי האופרה המובילים על האנסמבלים הקבועים שלהם ודעיכתו של הז'אנר לא נשארו כמעט אנשים שיהיו מוכנים להשקיע את כל חייהם, כשרונם וכוחם במקצוע שאין בו טיפת ודאות לגבי העתיד. חלק מהזמרים עשו הסבה לז'אנרים פופולריים יותר על פי דרישת השוק החופשי וחלק עברו הסבה למקצועות אחרים."

למרות כל הקשיים, בהמשך הסיפור הצלחנו להתגבר גם על המכשול הזה וללהק זמרים ברמה מספקת. כעת התפנינו לטפל במציאת המקהלה. טלפון קצר למקהלת רשות השידור הזכיר לנו שגם המקהלה וגם הרשות נסגרו זה מכבר כך שנאלצנו לפנות למקהלה הלאומית למרות שאנו פחות מעריכים את רמתה. התקשרנו- בצד השני של הקו ענה לנו איש הייטק שאמר שאין יותר מקהלה ואין יותר לאומית. אם אנחנו רוצים הוא יכול לפתח בשבילנו אפליקציה חדשה שמדמה קולות זימרה. הוא הדגיש שהיא תואמת רק לאייפון כי אין לזה כרגע ביקוש מספק באנדרואיד. בלית ברירה התחלנו להכשיר זמרים בעצמנו. קשה, אבל זכרו שאנו חדורי מוטיבציה כי אנחנו לא עובדים מטעם המדינה אלא עושים הכל רק מרצוננו החופשי ולמען עצמנו! מצאנו מורים, הקמנו אקדמיה והכשרנו זמרים.

בנוגע לתזמורת, האופציה הראשונה היתה לפנות לאחת משלושים התזמורות הגדולות בגרמניה המתמחות בסוג הזה של מוזיקה אולם חוץ משתיים כולן נסגרו ואלו שנשארו לא היו זמינות. לכן התחלנו גם להכשיר נגני תזמורת (ברור לכל שאם היינו נותנים לגוף ציבורי לארגן זאת, הוא היה מכשיר קודם את המקהלה ורק לאחר מכן את התזמורת. לנו יש מנכ"ל מבריק שהשכיל לנהל את שני התהליכים במקביל ולחסוך בכך לפחות 15 שנים).

התהליך היה מאוד ארוך ומורכב אולם על מנת לא לשעמם את הקורא בפרטים טכניים מייגעים נוכל לספר בגאווה שבסופו של התהליך, בזכות הניהול הדינמי, היצירתי והמבריק ובזכות המצויינות של כל הנוגעים בדבר הצלחנו להתגבר על כל המכשולים בדרך להעלאת האופרה. עמדו לרשותנו בניין אופרה מפואר, זמרים טובים, מנצח מצויין, במאי (די מבאס, אבל ככה זה תמיד), תזמורת, מערך משוכלל למכירת כרטיסים. מובן מאליו שגוף ציבורי לא היה מצליח להתמודד עם הפקה של פרויקט כזה על כל התיאום, התכנון והמשאבים שהוא דורש. זה בכלל אבסורד לחשוב שתהיה לו היכולת להתמודד עם כך. מזל שהצלחנו לרתום את הכוחות המעולים של השוק הפרטי אחרת האופרה בכלל לא היתה עולה.

לסיכום, זו היתה הצלחה כבירה.
התגובות היו מדהימות. קיבלנו אייטם אצל גיא פינס ואפילו אמרנו שבעתיד, לאחר שנתאושש מהמאמצים נעלה עוד אופרה אחת. אנחנו רוצים להזמין אופרה מודרנית אבל משום מה לא מצאנו אף מלחין בספר הטלפונים...

אני מודה שהדוגמא שהבאתי היא מעט פשטנית אולם דומני שקל להגיע למסקנה שקיום תרבות "גבוהה" ומורכבת משמעו שימוש לאורך זמן במשאבים אינטרדיסציפלינריים רבים שנלמדו, התגבשו ונצברו במשך עשרות שנים לפחות וקשה לראות כיצד ארגון פרטי או אדם פרטי יכולים לנצלם, לפתחם או להפיקם באופן נקודתי או לשמרם ולקדמם אל פני העתיד.

אולם גם לאחר שהבהרנו זאת, ישנן מספר שאלות נוספות שיכולות להישאל במסגרת הויכוח: מדוע צריך הציבור או צריכה המדינה לממן דבר כזה אם רוב הציבור בכלל אינו צורך את המוצר הזה ולא בהכרח מעוניין לשלם עליו ממיסיו? מדוע בכלל שנרצה לשמר את המשאבים הללו אם אין בכך תועלת כלכלית שתחזור לציבור?

לשאלות אלה יש לטעמי כמה תשובות אפשריות: ראשית, אני סבור שהתרבות דרושה לנפש גם אם לא ניתן למדוד זאת במספרים. היא סוג של "מזון לנפש" ומתן אפשרות לפרט לקיום אורח חיים רוחני מסויים, דבר שלא נופל בחשיבותו מקיומם של דברים פיזיים כגון תשתיות תחבורה, מרכזי קניות ובידור, אתרי פולחן ותפילה וכו'. כמו כן, לימודי מוזיקה והעיסוק במוזיקה או בכל אמנות אחרת עוזרים לילדים, נערים ובוגרים לפתח את עצמם, לרכוש יכולות שליטה, תכנון, משמעת עצמית, יצירתיות וריכוז שיעזרו להם להיות אנשים טובים יותר ומעמיקים יותר. חיוני לחברה שיהיו בה אנשי מקצוע העוסקים ומתפרנסים מתרבות ומתחומים הומניים אחרים ולו רק על מנת שלא תאבד לנו כחברה יכולת המחשבה הרוחנית ונישאר עם מיליוני אנשים חכמים ומשכילים שעוסקים רק בתחום הריאלי ומתנהלים רק על פי פרמטרים חומריים. כמו כן, מהדוגמא שהבאתי קודם, אבל גם מהיכרות עם דרכי העבודה של תזמורות ואנסמבלים קאמריים, ניתן להבין שנדרשת רמה גבוהה ביותר של עבודת צוות וחשיבה קבוצתית. גם תכונות אלה הן חיוניות לקיומה ושימורה של חברה גדולה מגוונת ומתפקדת ולהשתלבות מיטבית של הפרט בתוך החברה (על אחת כמה וכמה בימינו אנו, בהם רוב בני האדם מבלים באופן פרטי שעות ארוכות מול מסך המחשב או הטלפון).

***
בנוסף, בנימה קצת פילוסופית, אני סבור שקיומם של פרויקטים עתירי משאבים ואיכות כאלה (שכאמור לא היו מתאפשרים ללא דורות שלמים של תמיכה ציבורית) הוא בעצם ההוכחה האולטימטיבית לחוסנה ולגיוונה של חברה ולמצבה הכללי. לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה הכל נמדד על פי תועלת כלכלית או היצע מול ביקוש בנקודת זמן מסויימת. לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה "תרבות" היא משהו שנוצר מעכשיו לעכשיו ללא כל השקה ויניקה מהעבר וכנראה שגם ללא השפעה על העתיד. ובעיקר- לא הייתי רוצה לחיות בחברה ששמחה להתבסס על משאבים והישגי עבר שמימן הציבור אבל בוחרת להמשיך בכוח האינרציה בלבד. עם אינרציה לא מרימים פרויקטים, עם אינרציה לא מעצבים עתיד. בכוח האינרציה יהפכו אולמות קונצרטים למרפסות קריוקי ובתי האופרה לקניונים של רשת עזריאלי.