המבקרים

פרופ' עודד זהבי מספק הצצה קצרה לעולם ההולך ונעלם לנגד עינינו, עולם שבו המוסיקה והמוסיקאים היו חשובים ומשמעותיים.

קשה לכתוב ביקורת מוסיקלית טובה. מילים לא מתמסרות בקלות לדיבור על מוסיקה, ומהמבקר הטוב נדרשת יכולת כתיבה, אוזן רגישה, והבנה אמיתית של הסיבות לכתיבת הביקורת ושל קהל היעד שלה. בימים אלו כשכמות הביקורות הנכתבות בישראל על מוסיקה קלאסית הולכת ופוחתת, מעניין להסתכל אחורה, בהערכה ובעניין אל כמה מהמבקרים החשובים שפעלו בארץ. איש ואישה לסגנונם, טעמם והדגשים המוסיקליים שלהם. מבקרים הרגישו שהם ממלאים חובה אזרחית ומוסיפים נדבך לבניין התרבות העברית ההולך ונבנה לנגד אוזנינו.

דוד רוזוליו, מנשה רבינא, יריב האזרחי, פרופ' שור, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', אוליה זילברמן ומיכאל אוהד קבעו רף גבוה מאוד של כתיבה אינטליגנטית על מוסיקה. הלכו בעקבותיהם: נתן מישורי, חנוך רון (שזכה להשפעה יוצאת מן הכלל על הסצנה המוסיקלית), הרי גולומב, עידו אבראביה, אורה בינור, רות גוטמן בן-צבי, יוחנן בהם, בנימין ברעם, וה"ינוקות" - יוסי מר-חיים, עודד אסף, אלישבע ריגבי, חגי חיטרון, נעם בן זאב, ועוד רבים אחרים.

אין אפשרות בכתבה קצרה מעין זו לשרטט דיוקן מעמיק של הביקורת המוסיקלית בארץ אבל אני מבקש לבחון כמה ביקורות מתוך האלפים המסתתרות בארכיוני העיתונים ומוצגות לקהל הרחב בארכיון העיתונות הישראלית. המילים מובאות כאן כלשונן, והשתדלתי לבחור בכאלו המתייחסות למבצעים ששמם עדיין מוכר לקוראינו.

אומנות הנימוק: אוליה זילברמן לא מסתפקת במחמאות. בביקורת שכתבה על קונצרט של דניאל ברנבוים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ב-5 לפברואר 1980 היא מנסה להסביר מהו ה"קסם" המיוחד שהפך את הביצוע למיוחד. בכלל, הביקורות של זילברמן (מפורטות וחדות) מעידות על יכולת משובחת להבדיל בין עיקר וטפל.

"אכן אינני זוכרת מתי כבר שמעתי הבלטת מוטיב קצר קצבי של טונים אחדים חוזרים העוברים בגלגולים דרך כל פרק ראשון של הקונצ'רטו מס' 25 מאת מוצארט בבהירות כזאת כמו הפעם..." ("מעריב" יום שלישי, 5 לפברואר 1980)

למבקר טוב יש תמיד אג'נדה. גם אם הדבר מחייב להתעלם מ"נסיבות מקלות". מנשה רבינא היה אחד הקולות החשובים בתולדות המוסיקה המתהווה בארץ ישראל. הייתה לו דרך משלו להבהיר מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. הנה למשל ביקורת מה-9 בדצמבר 1943 בעיתון "הצופה". שימו לב, מי היו האומנים שנמלטו משבט הביקורת:

"לעצם הביצוע יש להעיר שהאמנים אינם מקפידים על ניקיון הביטוי והמבטא רוב המלים נבלעות מתוך סלסול המנגינה ואינן נשמעות לקהל ואפילו ליושבים בשורות הראשונות והמילים הנשמעות יוצאות לקויות. יוצאים מכלל זה לטובה אפרים גולדשטיין ושושנה דמארי." (על קונצרט לזמרה עממית ארצישראלית)

כישרון כתיבה, ויכולת להעביר רעיונות מופשטים בצורה ברורה היא תכונה חשובה למבקרי המוסיקה, בעיקר אלו הכותבים בעיתונות היומית: עד היום מזוהה השם "חנוך רון" עם ביקורת מוסיקלית. מי שהחל דרכו בעיתון "דבר" והיה מבקר בעל קול בולט בעיתון "ידיעות אחרונות" הביא לכדי אומנות את היכולת לעצב תגובה מוסיקלית דרך דימויים שהיו מובנים גם למי שאיננו מתמצא היטב במוסיקה.

"קוקטייל מזוג היטב הוא דבר טוב ואף קצפת היא מעדן אבל כשמלעיטים אותך במרקחת מוסיקלית שכולה קצפת מתוקה-מתוקה בכפית קטנה במשך שלוש שעות קשה לך להחזיק מעמד. סטלה ריצ'מונד שהיתה רוזנת אמיתית על הבמה הצטיינה בתרבות שירתה. וזמרת חדשה שהתוודענו אליה בערב זה היא רובין ויזל. יש לה תרבות מוסיקאלית וחן רב. אנט סלין ואמילי ברנדסן לא הצדיקו את שיתופן בקונצרט..." (חנוך רון, "דבר" יום שישי, 22 במרץ 1974)

עברית ומוסיקה, יחסים מורכבים. עיון בביקורות היסטוריות יכול ללמד דבר או שניים על האופן שבו הותאמו מילים עבריות למונחים מוסיקליים. הנה ביקורת מעניינת של מנשה רבינא שהתפרסמה בעיתון "דבר", ב-11 לדצמבר 1959. שימו לב לשמות המנגנים, כולם מהעילית שבעילית. ובעיקר, שימו לב איך אומרים "קיקס" בעברית:

"מנגינת שלושת הנושפים אליהו טורנר (אבוב), יונה אטלינגר (קלרניט), ומרדכי רכטמן (באסון) היתה נאה וצלולה אבל בשתיים נפגמה הנגינה: א. צלילי הקלארנית נבלעו לעתים בין הצלילים הגבוהים והנמוכים של האבוב והבאסון ולא תמיד הגיעו לאוזן בשיווי משקל לשותפים בנגינה.
ב. הריתמוס לא היה תמיד מדויק. אינוונציות פוליפוניות מחייבות דיוק קפדני בריתמוס וקביעות בטמפו. כשהצטרפה הקרן אל שלושת כלי הנשיפה של עץ, נמלאתי חרדה. פעמים רבות נזדעזעתי לקעקועים, אבל לשבחו של הקרנאי וולפנג לוי נאמר שהוא מילא את תפקידו בקלות רבה מאד והצליח להשתלב נאה במסגרת הצלילים של הנוגנים".

היו ימים (חלק א')

אומרים שעל ביקורת טובה עוברים לסדר היום, ועל ביקורת רעה מדברים ללא הרף. אבל הנה אוליה זילברמן נכבשת בקסמה של העשייה המוסיקלית של גארי ברתיני ו"האנסמבל הקאמרי" בביצוע האופרה "קוזי פאן טוטה". זילברמן כדרכה, מנמקת, מבהירה את המחויבות הסגנונית של המנצח למה שדורשת הפרטיטורה ולא מהססת לשבח:

"התזמורת הזו הובלטה נפלא בניצוחו של גארי ברטיני, בדיוק ובקלות בעליצות ובביטוי הלירי. מי שרוצה ליהנות מסגנון מוצארט נכון ויפה, מזמרים ישראליים במלוא יכולתם משלימות הביצוע, יילך לערב אופרה זה שהוא אירוע חשוב, אמנותי, ישראלי." (13 באפריל 1989)

היו ימים (חלק ב')

המבקר ככתב לענייני חברה. לקרוא ולבכות: טרזה ברגנצה. קרלו מריה ג'וליני. שרי הממשלה בקונצרט. מנשה רבינא מדווח, לא רק כמבקר מוסיקה, אלא כמעט כמו "כתב רכילות". אני מניח שגם בתקופה שבה נכתבה הביקורת הזו (דצמבר 1961) הייתה נוכחות הפוליטיקאים בקונצרט עניין גדול.

"טרזה ברגנצה קסמה בשירתה הענוגה בזמרת הסולו ובמקומות שבהם היו לה צלילים גבוהים. מוצלחים האנסמבלים, כאן נעשתה מלאכה יפה מאד בידי המנצח ג'וליני. בהצגה נכחו השרים ל. אשבון, פ. ספיר, הרמטכ"ל רב-אלוף צ. צור, המפקח הכללי של המשטרה י. נחמיאס, סגן שר הביטחון מר ש. פרס" (מנשה רבינא. "דבר", יום ראשון ה-3 בדצמבר 1961, ביקורת על "האיטלקיה באלג'יר").

ולפעמים אפשר לתת מחמאות גם מחוץ לגדר התקינות הפוליטית.

"מתברר שעולי בולגריה הביאו עמם קולות יפים: הם יודעים לשיר בפה מלא מבלי לצווח. הסופראניות הן אמיצות לב, ובהגיען לצליל גבוה הן משמיעות אותו ללא היסוס ובנקיון מלא. דווקא משום שהמנצח לסלו רוט ממעיט בתנועיות ניכרות ובעמדו על דוכנו הוא מסתפק בסימנים מרוכזים ומאוד מובנים, דווקא משום כך חשים הזמרים שיש להתמסר להדרכתו בכל לב." (מנשה רבינא, "דבר", יום שישי, ה-19 לספטמבר 1967, על קונצרט מקהלת צדיקוב).

ביקרות טובה יכולה בדרכה לצלם רגע נתון בהיסטוריה. ביקורות המוסיקה יותר משהן מעידות על המבקר או אפילו על המבוקרים נותנות לנו הצצה קצרה לעולם ההולך ונעלם לנגד עינינו, עולם שבו המוסיקה והמוסיקאים היו חשובים ומשמעותיים.