"המסלול האדום"

פרופ' עודד זהבי על "היצירות האסורות" בסצנת המוסיקה הישראלית

"על חיי המוסיקה להיות מושפעים באמצעים חיוביים ולא שליליים, כלומר על ידי עידוד מוסיקה מועילה לדעתנו ודחיקת רגליה של מוזיקה מסוכנת לדעתנו" (המושל הצבאי האמריקאי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה).

מה יש בה במוסיקה שהיא מושכת אליה כל כך הרבה אש? מדוע היה חשוב לקרדינלים של ועידת טרנטו לפוליטרוקים כמו ז'דאנוב, ומקארת'י ולמנהיגים כמו היטלר וסטאלין, לשלוט על מה שאנחנו שומעים או לא שומעים? בימים האחרונים רגשה הארץ (להבדיל) מהשמועות על קיומם (לכאורה) של "מסלולים אדומים" מתוכננים שבהם יכללו יצירות אמנות שאין לחשוף אליהם קהלים רכים בשנים.

אלא שלחיי המוסיקה כח משלהם. החדשות הטובות הן שיצירות ומלחינים שהוחרמו (לכאורה) עדיין מבוצעות ומושמעות, דיונים מוסיקליים מתקיימים במלא עוזם, ומי שלא יכול לשמוע את וגנר באולמות הקונצרטים בארץ יכול לשמוע אותו בחו"ל או להאזין להקלטות מיצירותיו ככל שיחפץ. החדשות המורכבות הן שלמעשה גם במציאות פלורליסטית, דמוקרטית ורחבת אופקים עם התערבות שלטונית מינימלית אנחנו מוקפים ב"יצירות אסורות" ב"רשימות שחורות" ו"מסלולים אדומים" שנדמה שהם מובנים תוך המערכת באופן שכמעט אי אפשר להבחין בו. אז גם אם אתם חושבים שאתם שומעים מוסיקה ללא צנזורה – אני מציע לחשוב שוב.

"עוד פעם אתה מביא לי יצירה כזו אני יורה בך" (מנהל תזמורת סימפונית ישראלית למלחין בית)

הפחד הגדול מהמודרנה עדיין לא פס מהעולם. יצירות של מלחינים הידועים בשפה מוסיקלית מורכבת, כזו שעשויה להרתיע קהל מתקשות לקבל את הביצוע הפומבי הראוי להן. גם אם מנצחים כמו זובין מהטה מתעקשים להשמיע יצירות מורכבות כמו אלו של מסיין, והקאמרטה הישראלית או סימפונט רעננה מבצעות יצירות ישראליות רבות, עדיין נעדרים מרשימות ההשמעה המקומיות מלחינים טובים שעצם שמם מרתיע את גופי הביצוע.

"את היצירות של המלחינה הזו לא נבצע כאן יותר אף פעם" (מנהל תזמורת סימפונית ישראלית למלחין בית אחר)

במקרה הספציפי הזה, לביצוע היצירה נדרשה הגברה אלקטרונית. מידת המורכבות הטכנית (האמנם?) הביאה את התזמורת לבטל את ביצוע היצירה ואת המנהל לפלוט את המשפט הזה. האם ישנן "רשימות שחורות" של מלחינים ומלחינות שבשל אישיותם ודברים שאמרו בפומבי לא יבוצעו? בוודאי, אלא שהמציאות כאן דינמית. שוכחים וסולחים, ועד חגיגות יום ההולדת העגול הבא של ה"נאשם" הוא ישוב לקונצנזוס הזמני.

"אם אתה רוצה חליל שני ביצירה או נגן\ית נוסף\ת - שלמו מכיסכם" (מנהלי תזמורות ישראלים למלחינים שונים)

אוקיי, אז מבצעים את היצירה. אבל נגנים נוספים? תשכחו מזה. הצורך לחסוך בעלויות מחלחל היטב לתוך מערך קבלת ההחלטות הרפרטוארי. 8 נגני כלי הקשה? גלוקנשפיל ואקורדיון בעל חמש אוקטבות? תשאירו את זה למהלר ולרוול ולשלמה גרוניך. לא בבית ספרנו.

"היצירה ארוכה מדי, 17 דקות לא ילכו פה, תוריד/י 2-3 פרקים ונחשוב על זה" (ועדת רפרטואר בתזמורת סימפונית גדולה למלחינ/ה ישראלי/ת).

ואם אפשר, אז שלא נרגיש. כי...כאילו....בכל זאת. .....הקהל הגיע לשמוע את השלישית של ברהמס....אז...קצת...אה?
כמובן שהדברים היו כך מאז ומעולם. זה התחיל כמו תמיד באידיאולוגיה. הנה כמה משפטים שכתב המלחין ומבקר המוסיקה אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. המילים הגבוהות מסתירות בקושי את להב החרב המתהפכת:

"עלינו לגשת ליצירת אמצעי ההבעה האמנותית שתפקידם לנסח את מציאותנו הסימבוליקה ההולמת אותה....סימבוליקה הניתנת להבנת הכלל. אין (יואל) אנגל משתייך שייכות אורגאנית למציאות שלנו". ("מתוך "בעיות המוסיקה המקורית בישראל", "אורלוגין" מס' 9 1953).

ואם אנגל זכה לשבט הביקורת, מה יגידו מלחינים כמו אבל ארליך או יוסף טל שסירבו באופן מוצהר להתחבר ל"זרם הים תיכוני" הרשמי (כמעט) ששלט במוסיקה הישראלית בראשיתה? הם מצאו עצמם נלחמים על עצם קיומם המוסיקלי עצמאי, ובמידה רבה אחראים לזרמים חתרניים ומתקדמים שאליהם התחברו בשלב מסוים בחייהם גם בוסקוביץ' (עם ה"קונצ'רטו דה-קאמרה הסריאלי שלו) ופרטוש (ביצירות שכתב מאמצע שנות הששים).

ומה אפשר להשיב לפרנסי התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהתמודדותה עם מאוויי קהל המינויים שלה פרוש על פני ההיסטוריה של המוסיקה בישראל?

מרדכי סתר, מחשובי המלחינים הישראלים, כתב בסוף דצמבר 1970 מכתב קשה לשר החינוך דאז יגאל אלון. קטעים ממנו מובאים כאן באדיבות המוסיקולוג ד"ר אורי גולומב : "הנהלת התזמורת הפילהרמונית בהמלצת מנהלה ומנצחה הקבוע מר מהטה הודיעה לי שיש בכוונתה להכליל את יצירתי 'פנטזיה' בקונצרטים למינויים של עונת 1970-71. והנה לפתע נתבשרתי מטעם הנהלת התזמורת שיצירתי לא תבוצע במועד שנקבע ושאף אין באפשרות ההנהלה לקבע כל מועד אחר. לטענתם, קהל המינויים שלהם מחזיר את הכרטיסים לקונצרטים הכוללים יצירות של מלחינים בני זמננו, ואין התזמורת מסוגלת לעמוד בפני לחץ מסוג זה המתבטא בגרעון כספי ניכר. הרשיתי לעצמי להביא את העניין לידיעתך אדוני השר כי לדעתי, מן הראוי שתדע עליו.

הקהל מרשרש בתכניות משתעל ממהר לצאת (לכן נמנעת ההנהלה הזהירה שלא להתחיל ערב ולא לסיימו ביצירה מודרנית וקובעת על פי רוב את מקומה במרכז התכנית (מיכאל אוהד דבר, 19.12.1958): "הנהלת התזמורת מסבירה זאת גם באי רצונם של אומנים אורחים לטרוח וללמוד יצירות חדשות וקשות בשביל קונצרט אחד בעוד הם יכולים להראות את יכולתם עם תזמורת ברמתה של הפילהרמונית ביצירות מונומנטאליות". (חנה ידור מעריב 2.1.1980)

כאמור. ההחלטות החלטות. והמציאות-מציאות. משפט ההיסטוריה הוכיח את עצמו עד כה בצורה טובה למדי. וחכמת ההמונים עולה לעתים על הקשיים המוערמים על פני מלחינים ויצירות. קווים אדומים "מכחילים" ומוסיקה טובה ממשיכה להיכתב להתבצע ולהישמע.