מי שלא יודע לשיר לא יוכל לנגן

תזמורת הקונסרבטואר של פאריס, תמונה משנת 1965 (בקירוב)

השליטה באמנות הסולפז', שבישראל נהוג להמעיט מערכה, היא המפתח להכשרת נגנים טובים, טוען מיכה הרן, שהיה הצ'לן הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אחד החסרונות המשמעותיים בחינוך המוסיקלי אצלנו הוא היעדר מסורת ורמה ירודה יחסית בכל הנוגע ללימודי הסולפז'.
הכוונה לדברים כמו פיתוח השמיעה והיכולת לזהות את הצלילים והמרווחים השונים, היכולת לקשר בין שמות הצלילים למיקומם הספציפי בסולם, היכולת לכתוב קטע משמיעה - בתווים והיכולת לשיר קטע כתוב בקריאה ("פרימה ויסטה") מן הדף.

בעבודתי כמורה לצ'לו אני נתקל בלא מעט מקרים של רמה ירודה בתחום הזה, שגורמת לחוסר שליטה בקצב, נגינה לא נקייה (כשגובה הצלילים לא יציב ולא מוגדר), ואני מוצא לא פעם שעלי ללמד את התלמיד סולפז' לפני שאוכל לשפר את רמתו הטכנית כצ'לן.


התופעה שבה תלמידים הלומדים באופן מכני קטע נתון וזוכרים אותו רק לפי האיצבוע הספציפי ומיקום הצלילים על הכלי, אך אינם מסוגלים לשיר אותו - מטרידה אותי כמורה. יש הסכמה רחבה בקרב אנשי מקצוע, שאני שותף לה, ש"זה שאינו יכול לשיר - לא יידע לנגן".


כמובן שהוא יוכל לדעת מכנית ופיזית איך לנגן אך הנגינה לא תזרום ממנו באופן טבעי, והוא לא יהיה מסוגל להעניק לעצמו ולאחרים חוויה מוסיקלית אמיתית. אין מדובר ביכולת לשיר שירת "בל קנטו", או שירה אמנותית כמו אריק איינשטיין, אלא ביכולת לשיר באופן ספונטני - כמו ששרים במקלחת, ורצוי שזה יהיה מלא הבעה. התמזל מזלי שיכולתי להתנסות ברמה אחרת לגמרי של לימודי סולפז', בפריז של שנות ה-60:

בגיל 15 התקבלתי כתלמיד צ'לו בקונסרבטוריון הלאומי למוסיקה בפריז. מה שהפליא אותי יותר מכל שם היה המספר הגדול של ילדים בגיל צעיר של שמונה עד עשר שלמדו סולפז'. זה היה חלק ממסורת ונלקח מאוד ברצינות, כך שקדם אפילו להכרח להצטיין בנגינה על הכלי. כמובן ששובצתי מיד לכיתת סולפז' ונפל בגורלי להיות בכיתתה של הפסנתרנית והמלחינה אודט גרטנלוב. שם שמעתי כדבר שבשגרה ילדים שרים בקריאה מן הדף; או מתוך חומר שהכינו, כשהם מנצחים על הקטע תוך כדי שירה, כשגברת גרטנלוב מלווה אותם בצורה נפלאה בפסנתר.

המורה, המלחינה והמנצחת האגדית נדיה בולנז'ה, שבין לתמידיה נמנו כמה מגדולי המוסיקאים במאה ה-20

המורה, המלחינה והמנצחת האגדית נדיה בולנז'ה, שבין תלמידיה נמנו כמה מגדולי המוסיקאים במאה ה-20

היא גם נהגה לנגן קטעים קצרים שאנו היינו אמורים לכתוב מיד את התווים שלהם במחברת. אלו היו הכְתבות, בקול אחד, בשני קולות ואף בשלושה קולות. בהכתבות לשלושה קולות לא הצלחתי אף פעם - כי גם אם שמעתי נכון, לא הספקתי לכתוב. הייתה לי עוד בעיה לא קלה ואף מרגיזה: שבשנתי הראשונה בכיתת הסולפז', הייתי בעיצומו של התהליך שכל נער מתבגר עובר- התחלף לי הקול, מסופרן של ילד לקול בוגר. ניסיתי להסביר לגברת גרטנלוב שקשה לי לשיר בכלל, אך היא לא ויתרה לי ואמרה: "Chantez ce que vous pouvez" כלומר: "תשיר מה שאתה יכול".

אין צורך לומר שהתוצאה של מאמצי היתה פאתטית ומגוחכת למדי. בכל אופן, למדתי לקרוא מהדף בשבעה מפתחות תוך כדי ניצוח והקראת שמות התווים: בזמנו יכולתי לשיר את "בתנועה מתמדת" של פגניני במהירות הנכונה. באחת החזרות של הפילהרמונית עם ריקרדו מוטי, שמעתי אותו מפליא בשליטתו בסולפז' ושר במהירות קטע קשה תוך אמירת כל שמות הצלילים. כנראה שגם הוא ספג את פרק הלימוד הזה בילדותו.

אני סבור שההתעקשות על הגיית שמות הצלילים, לעומת ההסתפקות ב"לה לה לה", המקובלת כאן, מעניקה המון לנגנים ומביאה אותם לחוש ביטחון ושליטה בחומר המוסיקלי. גם שיטת הסולפז' של זולטן קודאי הדוגלת בשירה תוך הגבהה והנמכה של הידיים לפי המרווחים השונים יעילה.

יתרון גדול אחר הגלום בלימודי הסולפז' באירופה נוגע למשמעת הקצבית הנפלאה הנרכשת בדרך זו ובה למעשה כל אחד שמצליח במשימות הסולפז' יכול להתקדם מאוד גם בלימודי הניצוח, מכיוון שאז כבר אין לו שום בעיה לקרוא פרטיטורות תזמורתיות, וכמובן שום בעיה לקרוא תפקידים במפתחות השונים.

שליטה בחומר מורכב עדיין לא הופכת כל אחד לאישיות מוסיקלית רגישה, אך המשמעת הקצבית והיכולת לקרוא נכון את הטקסט הם דברים חשובים ביותר. לצערי זה לא הצד החזק אצלנו: ואין זה נדיר במיוחד לשמוע מנצח זר על גוף מוסיקלי מקצועי ישראלי מצהיר: "אתם לא מנגנים בקצב". כמובן שהוא לא צודק תמיד ולגמרי. האמת היא שהנטייה שלנו היא לנגן בקצב אך לפי הקונספציה שלנו שהיא יותר סלחנית וגמישה, כי אצלנו ה"רגש" נראה לנו "הרבה יותר חשוב".

כתת הסולפז' בקונרבטואר של פאריס, 1957.