חוק מס' 1 - המלחין תמיד צודק!

דיוקן של פרדריק שופן מאת הצייר הפולני מריוס קלדובסקי.

למי בכלל שייכת היצירה? למלחין, למבצע, או אולי למאזינים. התשובה, סבור הפסנתרן אלון גולדשטיין, כלל אינה מובנית מאליה

חוק מס' 1 - המלחין תמיד צודק!

חוק מס' 2 – כשהמלחין טועה, אנא הסתכל על חוק מס' 1...

רגע! עיצרו! זה מעט יותר מסובך מזה.

לפני מספר שנים למדתי שני קונצ'רטי לפסנתר שהיו לחלוטין חדשים לי. על אף שנכתבו בתקופות שונות, באופן מעניין הם העלו שאלות דומות. אני מתכוון לקונצ'רטו מס' 2 של שופן, והקונצ'רטו לפסנתר החדש של אבנר דורמן, "נשמות אבודות". הראשון כבר הוכיח את עצמו כעומד במבחן הזמן, בעוד שהשני נוצר עכשיו ממש לנגד עיני (או אוזני).

בעת שלמדתי ושיננתי את שתי היצירות הנפלאות האלה, נתקלתי כמה פעמים במקומות שבהם עלתה במוחי המחשבה שמא המלחין שגה. אולי זה תו שאינו נכון... האם לשנות זאת? ומה אם ישנה בחירה לא נכונה ברגיסטר... האם לעלות באוקטבה? ייתכן שיותר מדי תווים... האם אני יכול להשמיט כמה?

הקונצ'רטו של דורמן, במובן מסוים, הוא עדיין "בהתהוות, בתהליך"... הוא אינו "גמור", והמלחין הרי "זמין" עבורי, אוכל לשאול אותו. שותפות גדולה ויוצאת דופן נוצרת כאשר מלחין ומבצע מזינים ומעשירים ברעיונותיהם זה את זה. עם שופן, זה שונה לגמרי, כמובן. האם בכלל מותר לי להטיל ספקות בפני התווים שפרושים לפני?

מה שהיה מרתק זה העובדה שבמשך העבודה על הקונצ'רטו של דורמן (עם המלחין עצמו), והחוויה תוך כדי כתיבת היצירה, התחלתי להציב שאלות ואתגרים גם לפני הקונצ'רטו של שופן. שאלות שעליהן שופן לא היה צריך לענות. זה התפקיד שהוטל עלי. השאלות נעו בין נושאים של בחירת המקצב, סימני הארטיקולציה, דינמיקה, המרקם ואפילו המבנה של היצירה. ביני לבין שופן התעורר דיון אמיתי, שלעתים נגרר עד כדי ויכוח קולני ביני לבין היצירה.

אני "משתייך" לאסכולה שגורסת שהמבצע ניצב כדי לשרת את המוסיקה. עליו מוטלת האחריות להפיץ את הבשורה שמסתתרת בין התווים (או מאחוריהם). המוסיקה היא במרכז – היא "הכוכב", בעוד שהמבצע, אף שאין לו תחליף, הוא הכלי שבאמצעותו מיתרגמות וקמות לתחייה אותן נקודות שחורות שעל הדף.


אמרתי "לשרת את המוסיקה?" האם הכוונה היא גם לשרת את המלחין? האם אפשר להפריד את המלחין מן המוסיקה שחיבר?


המלחין המנוח בן ציון אורגד (שכל יום שעובר הוא חסר לי יותר), אמר לי פעם ש"אם יצירה היא טובה, אז בשלב מסוים היא פורשת כנפיים ועוזבת את המלחין. היא הופכת להיות "עצמאית". זוהי הצהרה רבת עומק, שיכולה לשחרר את המלחין מעול כבד, אך היא טומנת בחובה גם סכנות. המלחין הוא היוצר. הוא זה שיודע מה הוא רוצה! המבצע, לעומת זאת, הוא זה שיהפוך את היצירה – ליצירה. מה קורה אם כן, כאשר למבצע יש תפישה אחרת בנוגע ליצירה מזו של המלחין? זה נושא עדין מאוד.

אני זוכר איך אורגד העניק לי את יצירתו החדשה לפסנתר - "טוקטה". לא היו בה כלל סימני דינמיקה או ארטיקולציה, אותם הוא ביקש ממני להוסיף. במשך תהליך למידת היצירה אכן הוספתי מעל התווים את הוראות הפרשנות שלי (כולל סימני הדינמיקה והארטיקולציה). בסוף התהליך הציג בפני אורגד את היצירה שוב, אך הפעם עם כל הסימנים שאותם הוא סימן, כפי שהוא ראה אותם. השווינו בין הנוסחים. לרוב הם היו זהים, ובמקומות שבהם היה שוני - היה לי קשה מאוד לציית לבקשתו. בכך שהפך אותי לחלק מתהליך היצירה, נהפכתי גם ליוצרה. אז אם ניקח זאת צעד נוסף – אנחנו, המבצעים, גם יוצרים! למרבה המזל הופעתי עם ה"טוקטה" כמה פעמים, והענקתי לה פרשנויות שונות – עם הסימנים של אורגד ושלי – שתי הפרשנויות נשמעו משכנעות.

פעמים אחדות במשך הקריירה שלי נשאלתי על ההזדמנות לעבוד עם מלחינים חיים. והתשובה שלי תמיד התקבלה בהפתעה מסוימת: לעבוד עם מלחינים כמו אורגד ודורמן זו חוויית התגלות, ללא כל קשר אם מדובר ביצירות שלהם או של אחרים. למדתי מהם רבות מכיוון שהם אנשים מאוד יצירתיים ובעלי דמיון פורה ואני סומך על אוזניהם. זה נוגע לכל יצירה שאני מנגן לפניהם. זו אפילו יכולה להיות יצירה שלהם...

אני מאמין שכל מה שצריך לדעת על המוסיקה מודפס על הדף, והתשובות תמיד חבויות בין הנקודות השחורות הקטנות. מה שמצוי "בין" הנקודות האלה מגלה למבצע את המסר - הסיפור של היצירה. היופי הוא בכך שזה יכול וצריך להביא את סיפורם השונה של מבצעים שונים – וכל אלה עשויים להיות שונים מן הסיפור שהמלחין חיבר. אני משער שזה חלק ממה שאנו מכנים "פרשנות". זו הסיבה שהיצירות הנפלאות שחוברו לפני כל כך הרבה שנים ממשיכות לחיות. יש להן עוד הרבה מה לספר!

בערב הגאלה בקנזס סיטי, לפני ביצוע הבכורה העולמי של הקונצ'רטו שלו, חלק אבנר דורמן עם המאזינים את הנראטיב המסתתר מאחורי הקונצ'רטו החדש שלו. אני עצמי לא נחשפתי לנראטיב הזה עד לאותו הרגע. בעת ההיא כבר בניתי לעצמי את הקונספט הסיפורי העומד בבסיס היצירה – שהיה שונה למדי. מי צודק אם כן? אין שום ספק שאבנר! אחרי הכל, זה הוא שחיבר את היצירה. אם זאת, אם אנחנו רוצים שליצירה יהיו חיים משל עצמה אזי נראטיבים חדשים, סיפורים חדשים, שאלות חדשות בנוגע לפרשנות, הארטיקולציה וכולי – כולם רלוונטיים וכולם חלק אינטגרלי של הדיאלוג האינסופי שנוצר בין המוסיקה, המבצע, הקהל, וגם... ובכן, גם המלחין.