פרשנות קבוצתית

"רביעיית אמאדאוס - כל אחד מהם היה אישיות שונה לחלוטין אך מה שיצרו יחד היה הדבר היפה ביותר" (עברי גיטליס)

כיצד יכול גיבוש הפרשנות להתבצע כאשר מדובר בקבוצות קאמריות דוגמת רביעיית מיתרים, בהן קבלת ההחלטות מתבצעת באופן משותף?

אבן היסוד בביצועה של יצירה מוסיקלית היא הפרשנות האישית של המבצע לטקסט שכתב המלחין. כשאנחנו אומרים שאנו אוהבים מנצח או סולן מסויימים הכוונה היא בעצם שאנו אוהבים את פרשנותם האישית ליצירה מוסיקלית מסויימת. גיבושה של פרשנות זו הוא אינדיבידואלי לחלוטין, לכל מבצע הדרך שלו לגשת אל הטקסט, לנתחו, להבינו ולבסוף להחליט כיצד לבצעו. ההבדלים בדרכים בהם ניגשים אמנים אל הטקסט על מנת לפרשו כל כך גדולים שאין אפילו טעם לנסות למצוא שיטתיות בתהליך. כל אחד בדרכו. אולם כיצד יכול גיבוש הפרשנות להתבצע כאשר מדובר בקבוצות קאמריות דוגמת רביעיית מיתרים, בהן קבלת ההחלטות מתבצעת באופן משותף? הרי בקבוצה כזו יהיו לפחות ארבע דעות לגיטימיות ומנומקות (ברביעייה יהודית לפחות חמש), וזאת לגבי כל תיבה ותיבה ביצירה! איך ניתן להגיע לפרשנות מוסכמת מבלי לגלוש להתפלמסות אינסופית שעלולה מן הסתם גם להביא למבוי סתום? ואם כן נצליח להגיע לפרשנות קבוצתית מוסכמת, האם לא נאבד לחלוטין את היצירתיות האינדיבידואלית שהיא נשמת אפה של האמנות?

על מנת לענות על כך עלינו להבין קודם כל שהתוים מהווים שפה לכל דבר ושכל פרטיטורה מספקת הוראות ורמזים "אובייקטיביים" לגבי אופי היצירה ואופן הביצוע. כמובן שהדבר המיידי והפשוט ביותר הוא להתייחס להוראות המילוליות של המלחין בנוגע לאווירה הרצויה אם קיימות כאלה: לדוגמא, מאסטוזו (מלכותי), גראציוזו (חינני), ויוואצ'ה (מלא חיים), סקרצנדו (בבדיחות הדעת). מושגים כגון אלה יתנו לנו מושג ברור בנוגע לאופי היצירה. אולם בנוסף, ישנם פרמטרים אוניברסליים רבים כגון מבנה, קצב, משקל, סולם, סימני ארטיקולציה, מקצב ודינמיקה שיכולים להנחות אותנו במסענו להבנת כוונותיו של המלחין.

לכותרת ולצורה המבנית של היצירה משמעות רבה: "דיברטימנטו" היא יצירה משעשעת וקלילה, שמבוצעת לעיתים תכופות בחוץ ולא בהכרח מתיימרת להציג עומק מוסיקלי (כמובן שיש יוצאים מהכלל כגון הדיברטימנטו האלמותי לשלישיית מיתרים של מוצרט), "סוויטה" היא בדרך כלל אוסף של מחולות שונים ומייצגת ז'אנר עממי פולקלוריסטי. "סונטה" היא צורה מוסיקלית מורכבת ועמוקה שמייצגת בדרך כלל מוסיקה "גבוהה" או מוסיקה המתיימרת להיות כזו. "בלדה", "הומורסקה" וכך הלאה- כל כותרת או צורה מוסיקלית תתן לנו מידע רב ערך לגבי הקונטקסט של היצירה. יצירה דתית רצינית וארוכה שתנוגן בכנסייה תבוצע אחרת מיצירה קצרצרה ושובבה שנכתבה לכבוד חגיגת יום הולדת באויר הפתוח.

הסולם בו כתובה היצירה וההרמוניות אותם היא מכילה נותנים לנו גם הם רמזים עבים בנוגע לפרשנות: בתקופת הבארוק והתקופה הקלאסית היתה משמעות עצומה לבחירת הסולם, כאשר לכל סולם היו צלצול מסויים ומשמעות מסויימת. לדוגמא, הסולם פה מז'ור מייצג את הטבע, רה מז'ור הוא סולם חגיגי ומבריק, מי במול מז'ור הוא מלכותי ומלא הדר, דו מינור הוא סולם טראגי ודרמטי, דו מז'ור הוא סולם המייצג תמימות וכך הלאה. מעברים תכופים בין סולמות שונים ייצגו אי סדר, חיפוש, דרמה. ככל שהסולם יתרחק מהסולם הבסיסי בו כתובה היצירה תתחזק התחושה של זרות, ערעור, חוסר שקט, ולחילופין- כשנחזור לסולם הבסיסי של היצירה (טוניקה) תהיה לנו תחושה חזקה של "חזרה הביתה" והקלה. אם היצירה תכיל הרבה דיסוננסים (צלילים זרים לסולם, מרווחים "מלוכלכים") נוכל להבין שהמלחין התכוון למשהו חסר שקט, טורדני, זועק, גרוטסקי. אם יהיו בעיקר מרווחים הרמוניים זכים ונעימים נוכל להסיק שמדובר במוסיקה תמימה יותר המתנהלת על מי מנוחות. יש לציין שבכלים המודרניים הטשטש מאוד ההבדל בצלצול בין הסולמות השונים ובכך אבד לנו פרמטר חשוב ביכולת להבין למה בחר מלחין מסויים בסולם מסויים ומה זה אומר לגבי אופי היצירה או מקום מסויים בתוכה.

בתחילתם של כל יצירה או פרק יהיו לרוב גם סימנים לגבי המהירות הרצויה: אלגרו- מהר, אנדנטה- בקצב הליכה, לארגו- רחב וכך הלאה. פה נכנס כבר לתמונה השיפוט האינדיבידואלי: "כמה מהר זה מהר"? "כמה לאט זה לאט"? "מה זה קצב הליכה"? ובכל זאת, למרות חופש הפעולה המסויים מתבקש להבין ולהסכים שאלגרו לא יבוצע לאט ושלארגו לא יבוצע מהר.

המשקל בו כתובה היצירה גם הוא משמעותי מאוד: משקל משולש לדוגמא (שלושה רבעים, שלוש שמיניות) יכיל לעיתים קרובות אלמנט ריקודי בתוכו ובכך גם ינחה אותנו לבחור בטמפו לא איטי מדי- כזה שמאפשר ריקוד. משקלים של חמש או שבע פעמות בתיבה יתנו תחושה של חוסר סימטריה. הם נוגדים במידה רבה את האינסטינקט הקצבי של המאזין המערבי ובכך מייצגים מוסיקה שאינה "נוחה" ואינה נתפסת בקלות. לכן סביר להניח שמוסיקה כזו לא תנוגן בשלווה יתירה או בנוחות. אותה תובנה תהיה תקפה אם נראה יצירה במשקלים המשתנים כל הזמן. זה ייצור חוסר שקט, מתח, אם כי לפעמים גם הומור... משקל של שש שמיניות מדמה לעתים קרובות דהרת סוסים או סצינת ציד כשהוא כתוב בטמפו מסויים או לחילופין זרימה של פלג מים בטמפו איטי יותר.

אולם איך נדע אם המלחין התכוון לסצינת ציד או לנחל הזורם על מי מנוחות? כאן ינחו אותנו סימני הארטיקולציה והמקצב: אם נראה מקצב מנוקד בתוספת הוראת הביצוע "סטקטו" (קצר, מופרד) נוכל להסיק שמדובר באלמנט קופצני או ריקודי. אם נראה מקצב המורכב מערכים ריתמיים שוים בתוספת הוראת הביצוע "לגטו" (מחובר) נוכל להסיק שמדובר בזרימת נחל או סיבוב של כישור או כל דבר המשכי וחלק כלשהו. גם הדינמיקה תנחה אותנו כמובן: כאשר יהיה כתוב פיאנו (חרישי) נדע שעלינו לתאר לעצמנו פלג מים קטן או דהרת ציד רחוקה, כאשר יהיה כתוב פורטה (חזק) נסיק שמדובר בנהר גדול או שמסע הציד התקרב אלינו עד מאוד. פרק ריקודי שכתוב בפורטה יהיה בדרך כלל וולגרי ועממי ואילו דינמיקה מאופקת יותר תצביע דווקא לכיוון של ריקוד אצילים אלגנטי. בכלל, כשנראה פראזה הכתובה בפיאנו נוכל להסכים שהיא מביעה רגשות מאופקים, מבויישים או מסתוריים ואותה הפראזה בפורטה תוביל אותנו לתובנה שמדובר במשהו מוחצן יותר, גאה או זועק. גם כאן, כמו בהרמוניה ובמשקל, שינויים תכופים בדינמיקה יובילו אותנו להבין שהמלחין רוצה חוסר שקט ומתח, או שהוא מנסה לייצג דיאלוג דרמטי בין דמויות שונות.


כל הדברים שהזכרתי כאן (על קצה המזלג) יכולים להביא אותנו ליצירת מעין "שלד מוסכם" או "מפת דרכים" של פרשנות ליצירה כלשהי. כמובן שעדיין לא נגענו בשום אספקט של טעם אישי ויצירתיות אלא רק ביכולת ליצור בסיס קבוצתי משותף לצורך גיבוש פרשנות על סמך האינפורמציה שבטקסט. גם לאחר שעברנו את הדרך הזו על כל מכשוליה עדיין יעמדו בפנינו דיונים אין ספור בנושא הפרשנות אולם יהיו לנו בסיס משותף ודרך משותפת ללכת בה.

למזלנו, מכיון שאיננו רובוטים אין שום סכנה שההיצמדות והיניקה מפרמטרים אובייקטיביים יובילו לביצועים זהים או לאבדן האופי האישי. מכח היותנו אנשים שונים בעלי מטען רגשי שונה, אופי שונה וטעם שונה, אפילו אם נבין משהו בצורה זהה, עדיין כל אחד מאיתנו יבצע אותו בצורה שונה. זכור לי בהקשר זה משפט מכונן (בשבילי) שאמר לי מורי אילן גרוניך בעת שעבדנו על מקום מסויים בסונטה לכינור ופסנתר של שומאן: "אתה תתן לי קצת מהחן שלך ואני אתן לך קצת מהדרמה שלי". כלומר, גם לאחר שעבדנו, ניתחנו והסכמנו על משמעותו של מקום מסויים עדיין נותר שוני גדול בצורת הנגינה שלנו הנובע מהשוני באופיינו ובטעמנו האישי. אפילו המבנה הגופני השונה שלנו יבטיח שכל מה שנבצע יהיה אישי לחלוטין. ואכן, אין בעולם שני כנרים שיש להם צליל זהה, אין שני זמרים שהויברטו שלהם זהה ואין שתי רביעיות שהפורטה שלהן הוא בעוצמה זהה או שהסטקטו שלהן קצר באותה מידה.

ככל שנעמיק יותר בהבנת הטקסט המוסיקלי וניתוחו באמצעות הפרמטרים האובייקטיביים שקיימים בו כך ניצור שפה קולקטיבית הדוקה יותר בתוך הקבוצה, זוהי הלוא "השפה המשותפת" החמקמקה. ברגע שזו תהיה קיימת יוכל האינדיבידואל לפרוח בתוכה מכיוון שתיעלם הסכנה של פולמוס חסר תוחלת או של התפזרות הקבוצה לכיוונים מוסיקליים שונים בסגנון מגדל בבל. הדיונים יהיו חופשיים ויעילים מכיון שאם כולם מדברים באותה שפה הרי שכל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה וכולם יבינו אותו.