מחנות עוינים?

המנצח, המלחין ונגן הויולה דה-גמבה הספרדי ג'ורדי סאבאל, ממובילי זרם הביצועים "המודעים היסטורית". תמונה: יח"צ

במשך שנים רבות היו קיימים שני מחנות נפרדים בעולם הביצוע של המוסיקה הקלאסית. בחירה בכיוון כלשהו היתה כרוכה בויתור על עולם שלם של אפשרויות מוסיקליות.

במשך שנים רבות היו קיימים שני מחנות נפרדים, כמעט עוינים זה לזה בעולם הביצוע של המוסיקה הקלאסית. הנגנים וההרכבים התחלקו לאסכולה המודרנית ולאסכולה האותנטית ולא היה כל ממשק אמיתי בין השניים. כנגן אפשר היה לבחור בשלב מסויים מה ללמוד ולאיזו אסכולה להשתייך כאשר כל בחירה בכיוון כלשהו היתה בעצם כרוכה בויתור על עולם שלם של אפשרויות מוסיקליות.

בשנים האחרונות ישנה מגמה גוברת והולכת לנסות ולהבין יותר לעומק את צורות הנגינה והבנייה של הכלים העתיקים גם בקרב מוסיקאים המנגנים באנסמבלים מודרניים, ללמוד את אפשרויות (או מגבלות) האינטרפטציה שהם מאפשרים ולנסות לשלב את התובנות הנרכשות גם בתרבות הנגינה בתוך "המיינסטרים" של התזמורות המודרניות ובכלים מודרניים (זאת מבלי להכנס בהכרח להיבטים מוסיקולוגיים של "נכון ולא נכון" מבחינה היסטורית ובוודאי מבלי להכנס לשדה האש הצולבת של סוגיות טעם ואסתטיקה).

במאמר זה אנסה לפרוש מספר נקודות העומדות בפני נגן בתזמורת מודרנית המעוניין להתוודע למסורות ביצוע קודמות, לסוגי הכלים שהיו בשימוש במהלך ההיסטוריה ולהשפעתם על האינטרפטציה העכשווית שלו.

ככנר שהתחנך בשנות השמונים והתשעים בארץ ובאירופה, הדגשים הטכניים והאסתטיים העיקריים שספגתי יחד עם בני דורי בלימוד הכלי וצורת הביצוע היו הפקת צליל כמה שיותר גדול וכמה שיותר אחיד לאורך המנעד של הכלי. האינטונציה היתה צריכה להיות מושווה ולהתאים לכל הסולמות, הויברטו המשכי ואחיד ככל האפשר וגם טכניקת יד ימין האוחזת בקשת והצליל המופק באמצעותה היו צריכים להיות כמה שיותר אחידים לאורך הקשת ולאורך המשפט המוסיקלי.

הכלים המודרנים עצמם (כלי מיתר וכלי נשיפה תזמורתיים) מתוכננים גם הם לכך בדיוק, כלומר להפקת צליל גדול, נעים לאוזן, לאינטונציה מושלמת ולאחידות מקסימלית בכל הרגיסטרים. זו התוצאה של אבולוציה בת מאות שנים בבניית הכלים, של התפתחות הרפרטואר המוסיקלי ושל יחסי הגומלין בין שניהן.

התפתחות הקשת המודרנית, איור אנונימי משנת 1913 לערך.

התפתחות הקשת המודרנית, איור אנונימי משנת 1913 לערך.

אם כן, מה ביכולתנו לעשות היום על מנת להבין טוב יותר את אופי הכלים התקופתיים ואת אפשרויות הביצוע שהם מציעים לנו?

בכלי הקשת, מדובר לדוגמא בהתנסות בנגינה בקשתות בארוק וקלאסיות, שממש "מאלצות" בחירה באינטרפטציות מסויימות, בעקבות תכונות מובנות כגון משקל גדול יותר בתחילת משיכת הקשת והקלה בסופה, מה שיוצר היררכיה ברורה יותר בתוך התיבות בין הפעמות החזקות לחלשות, ארטיקולציה ברורה יותר וצליל קל ושקוף יותר, אם כי כמובן קטן יותר ובעל המשכיות פחותה מאשר בקשת מודרנית.

שימוש במיתרי גיד מורה לנו בצורה ברורה מאוד באיזה אצבועים כדאי להשתמש: הכלי מצלצל יותר טוב ככל שהפוזיציה נמוכה יותר (האורך של החלק החופשי של המיתר גדול יותר) כיון שכך מופקים יותר טונים עיליים וגם השימוש במיתרים פתוחים אינו צועק כפי שהוא לעתים במיתרי מתכת מודרניים. השימוש באצבועים אלו, מאלץ אותנו למעברי מיתרים יותר תכופים, מה שגורם לנו לעבור יותר בין רגיסטרים שונים של הכלי ולמוסיקה להישמע אחרת ואולי להדגיש אספקטים וגיוון שנעלמו באצבועים מודרניים הכוללים יותר מעבר פוזיציות על אותו המיתר.

התלות הגדולה יותר של הכלי בטונים העיליים גורמת לשוני גדול יותר בצלצול של סולמות שונים, ככל שמתרחקים יותר מהסולמות של המיתרים הפתוחים הכלי מצלצל שונה יותר בהתאם לסולם- לעתים עגום, לעתים דרמטי, לעתים חריף, סגור וכך הלאה.

גם בכלי הנשיפה ממתכת קיימים הבדלים רבים וחשובים בצורת הנגינה. אחד הדברים המתסכלים ביותר נגני כלי נשיפה ממתכת הוא הצורך להזהר שלא לכסות את המיתרים וכלי הנשיפה מעץ. פעמים רבות התוצאה היא נגינה חיוורת וזהירה עם ארטיקולציה נרפה או לחילופין גסות יתר ושיבוש האיזון הכלי באנסמבל. בשימוש בחצוצרות טבעיות לעומת זאת, אפשר להפיק את האנרגיה והארטיקולציה המקסימליות של הכלי מבלי לכסות את שאר האנסמבל ומבלי ליצור צליל כבד ומרקם דחוס. האנרגיה רבה יותר אבל הווליום עצמו נמוך יותר.

בקרנות טבעיות, ישנו שוני מובנה בין צלילים שניתנים להפקה "טבעית" לבין צלילים שמופקים על ידי סגירת הפעמון באמצעות היד ומצלצלים אחרת לחלוטין. למעשה אין אפשרות לנגן סולם דיאטוני בצורה טבעית ואחידה, דבר שאולי מרתיע אנשים מסויימים אך מצד שני מראה ומשמיע בצורה ברורה יותר את הפונקציה ההרמונית של הצליל במוסיקה וגם את האפקט האסתטי שהמלחין רצה להשיג (בהינתן שהמלחין היה מודע היטב לצורת הנגינה בכלי ולצלצול של כל צליל בתוך הסולם). גם לקרנות הטבעיות צליל קל ושקוף בהרבה (יש היאמרו רזה יותר) משל הקרנות המודרניות והן משתלבות טוב יותר בתוך הרכב תזמורתי קטן.

מהצד השני, בפרספקטיבה היסטורית ברור לנו יותר גם מדוע השתנו הכלים. שזו אכן היתה אבולוציה כפי שכתבתי קודם. כשבטהובן רצה ודרש אקצנטים מפתיעים על הפעמה ה"חלשה" בתיבה בה הנגינה היא בדרך כלל בקשת "עולה" לא היה מנוס מלהשתמש בקשת כבדה יותר שתוכל להפעיל לחץ ומשקל גם בקצה הקל שלה, כלומר לתפקד בצורה שווה יותר בשני הכיוונים.

כשמלחינים ומבצעים רצו שהחצוצרה תנגן באופן טבעי ובקלות רבה יותר סולם דיאטוני שלם או שקרן היער תוכל לעבור בקלות בין סולמות שונים מבלי להחליף צינורות באמצע הקונצרט, נדרש השימוש בכלים בעלי שסתומים (אלה פותחו ונוסו לרוב בשיתוף פעולה בין בוני כלים לנגנים שמאסו במגבלות המכניות והצליליות המובנות בכלי הנגינה שלהם - רק בעקבות כך למשל היה היידן יכול לכתוב את הקונצ'רטו לחצוצרה שלו).

כשהקונצרטים עברו מכנסיות וארמונות בעלי חדרים קטנים יחסית לאולמות יותר גדולים נוצר צורך בכלים בעלי צליל גדול יותר, בתזמורות גדולות יותר ומכאן גם בסטנדרטיזציה ואמינות מכנית גדולות יותר של הכלים השונים. ניתן להגיד שהתפתחות הכלים והתפתחות הרפרטואר היו שלובים זה בזה וניזונו זה מזה באופן הדוק ויומיומי. כמו בכל דבר, לשינויים שנעשו היו יתרונות וגם חסרונות. למזלנו, היום יש לנו את הידע הרלבנטי על התהליכים שעברו הכלים ובעקבות כך אפשרות תאורטית להנות מכל העולמות.

לאחר שכתבתי כל זאת, הבעיה הפרקטית העיקרית שלנו ביישום "הידע שבדיעבד" הזה היא שכנגנים בתזמורת רפרטוארית רגילה יתכן שבערב נתון ננגן שוסטקוביץ לצד באך, ברטוק לצד היידן וכך הלאה. אין לנו אפשרות להשתמש בכלים שונים באותו קונצרט וסביר להניח שגם לא נוכל להתמקצע ברמה הטכנית הנדרשת אם ננגן בכלים רבים.

אולם כבר עצם הניסוי עצמו, הלמידה וההבנה כיצד כלי התקופה הרלבנטיים עובדים מספקים לנו תובנות חשובות אותן אפשר לשחזר ולהתאים במידה רבה גם לכלים המודרניים שלנו. נוכל להשתמש באצבועים מסויימים שלא עלו קודם על דעתנו, נתאים את כיווני הקשתות להיררכיה של המשפט המוסיקלי כפי שהתבקש בכלים עתיקים יותר, ננסה להראות שינויי אופי בתוך היצירה לאו דוקא באמצעות שימוש אוטומטי בדינמיקה (חוזק צליל) שונה אלא גם באמצעות שינויים ברורים יותר בארטיקולציה ובכמות הלחץ של הקשת על המיתר, נדגיש יותר צלילים זרים לסולם ודיסוננסים בכלי הנשיפה וכך הלאה.

וכמובן שיש לנו כאמור גם את הלוקסוס של לקחת אלמנטים מהכלים המודרניים שלנו שמאפשרים צליל גדול יותר, צבעים נוספים, עיצוב משפטים מוסיקליים ארוכים יותר ושאר אפשרויות שהיו מוגבלות יותר בכלי התקופה.

קיימות כיום תזמורות לא מעטות, בעיקר באירופה, שמנסות לשלב (יש לציין שבהצלחה רבה) בין מסורות ביצוע שונות לתקופות שונות תוך שימוש בחצוצרות טבעיות וטימפני מהתקופה הרלבנטית ומשיגות כך צליל "פריך" מאוזן ושקוף יותר למרות שכלי הנשיפה מעץ והמיתרים משתמשים בכלים מודרניים.

ההפרדה בין אנסמבלים מודרניים לאנסמבלים אותנטיים הולכת ומיטשטשת בימינו, אפילו תזמורות סימפוניות בעלות מסורת כמו הפילהרמונית של ברלין מזמינות שוב ושוב מומחי בארוק מדופלמים כמנצחים ואפילו מקיימות בתוכן אנסמבלים קטנים בכלי בארוק.

Rondeau des Indes Galantes מאת ז.פ.ראמו בביצוע "המוסיקאים של הלובר", בניצוחו של מרק מינקובסקי

גם תזמורות הבארוק עצמן מאכלסות לעתים נגנים וירטואוזים מהשורה הראשונה בעלי רקע "מודרני" בהם אף כאלה שזכו בתחרויות גדולות. חלק מהנגנים אכן מצליחים "להשתלט" ברמה גבוהה מאוד על כלים רבים, מודרניים ותקופתיים, לדוגמא הכנר אריך הוברט שמנגן בכינור בארוק ב"קונצנטוס מוסיקוס", בקשת קלאסית ברביעיית מוזאיק ובכינור מודרני יצירות של שנברג וברהמס בשישייה הוינאית או האבובן שטפן שילי שמשמש כאבובן ראשון בתזמורת רדיו בוואריה והינו גם נגן אבוב בארוק מצויין.

ישנם גם רבים אחרים כמוהם אולם ברוב המקרים מדובר בנגנים והרכבים שהתנסו בכמה כלים וצורות נגינה ובחרו בכל זאת להתמקד בעיקר בכלי אחד תוך כדי שימוש בתובנות שצברו גם בכלים מתקופות אחרות. השילוב וההתמזגות החלקית בין שתי האסכולות היא לדעתי מגמה מבורכת, מפרה ומרתקת ואנו יכולים לצפות בעניין לאן זה יוביל את עולם הקונצרטים, ההקלטות והוראת הנגינה בעתיד.

הכותב משמש ככנר ראשי בתזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים.