האופרה האהובה על אדולף היטלר

מיצג המדמה את היטלר בימיו האחרונים בפיהרר-בונקר, במוזיאון השעווה מדאם טוסו שבברלין. צילום: אימג'בנק/Gettyimages

מדוע היתה האופרה "ריאנצי" מאת וגנר לקדושה בעיני הנאצים, עד כדי כך שהפרטיטורה המקורית נשמרה בבבונקר של היטלר, ו"נספתה" (יחד עם הצורר) בימי המלחמה האחרונים?

'ריאנצי, אחרון הטריבונים' (ובקצרה: 'ריאנצי') היא אופרה מוקדמת של ריכרד וגנר. האופרה, שהיתה הצלחתו הראשונה של וגנר, היתה בעיני אדולף היטלר מתאימה באופן מושלם כיסוד לתרבות שאותה הוא ביקש לייסד. הצורר הנאצי פעל על מנת להפוך את האופרה הזו לפריט מרכזי במסגרת אוסף היצירות שיהפוך לבסיס התרבותי של הרייך הגרמני בן אלף השנים. מעניין להבין מדוע העלילה, הדמויות, המוזיקה וגם דיעותיו של המלחין - קסמו כל כך בעיניו של הצורר, והתאימו לצרכיו "כמו כפפה ליד".

האופרה מתרחשת ברומא, ועלילתה מבוססת על קורותיו של קולה די ריינצו (1313-1354), איטלקי בן שלהי ימי-הביניים שהיה פופולרי על ההמונים. בתחילה, דמותו מצליחה להערים במספר הזדמנויות על האצילים וחסידיהם, ובהמשך הוא מאחד את העם ויוזם מרד מוצלח נגד האצילים. לאחר המרד הוא שולט בנדיבות וטוב לב, אך בשלב מסוים, בכורח הנסיבות, הוא נאלץ לפעול להשבת כוחם של האצילים ולפגיעה בכוחו של העם. כתוצאה מכך, דעת הקהל פונה נגדו, וכך גם עמדת הכנסייה שהפצירה בו לדבוק בעקרונותיו. בסופו של דבר, ריינצי מוצא את מותו לצד חסידיו, כאשר ההמונים שורפים את הקפיטול.

קטע מתוך הפתיחה ל"ריאנצי", בביצוע תזמורת המטרופוליטן-אופרה ובניצוחו של ג'יימס לויין. הליברית נכתב בידי ואגנר עצמו, על בסיס רומן של בולוור-ליטון בעל אותו השם. האופרה נכתבה בין יולי 1838 לנובמבר 1840, ובוצעה לראשונה בHofoper, דרזדן, ביום 20 באוקטובר 1842.

על-מנת לספק לנאציזם בסיס תרבותי שיהווה המשך של התרבות הגרמנית, ביקש היטלר לשלב את המוזיקה הזו במיתולוגיה ההרואית של העם הגרמני, שנשכחה מעט בהשוואה למיתולוגיה היוונית/רומית. במסגרת החשיבות שהוא ייחס ליצירות וגנר, הוא החזיק כמה מהפרטיטורות המקוריות של המלחין בבונקר בברלין בסוף מלחמת העולם השנייה, על אף הפצרותיו של וילנד ואגנר (נכדו של ואגנר) לתת לו מסמכים חשובים אלה למשמרת; הפרטיטורות נספו עם היטלר בימיה האחרונים של המלחמה.

על מנת להבין את מקור החשיבות שייחס היטלר לאופרה זו, והמרכזיות שלה בתרבות של הרייך השלישי, חשוב למנות כמה מרכיבים שהשפיעו על זהותו היטלר, מן הסביבה ומן התקופה בה חי: מפורסמות הן העובדות על אב מתעלל מבית, דחייה מהאקדמיה-לאמנות מחוץ, מסביב אנטישמיות גלויה על שלל סיבותיה, וממרחקים ידיעות על המהפכה הרוסית אשר טרוצקי ולנין (שניהם בעלי שורשים יהודים) היו ממחולליה. כמו כן השפיעה עליו מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, גרמניה שבממשלתה שימשו יהודים רבים. גורמים אלו היוו בסיס פורה לרעיונות הקיצוניים וההזויים שהתפתחו במוחו של היטלר, שעיקרם הוא הצורך בסדר עולמי חדש.

במסגרת הסדר העולמי החדש יש להיפטר מהיהודים ולכונן שלטון של הגזע הארי. שאיפה זו הודגשה בעיני היטלר גם בשל סוג הספרות שאליה הוא נחשף: הוא אימץ את דעותיו של יוסטון צ'מברליין (1855-1927), סופר אנגלי, שהתייחס לייחוד של היהודים ביחס לעמים אחרים, ביכולת שלהם לשרוד על פני אלפי שנים בהן עמים אחרים קמו ונפלו. לטענתו, הדבר קורה בשל היותם של היהודים מפוזרים בכל העולם- הם שואבים את כוח חיותם מן העמים האחרים, ולכן אין להם חלק ונחלה בחברה האנושית. היטלר האמין גם בנכונות כתביו של יורג לאנץ פון ליבנפלס (1874-1954), חוקר מקרא וממציא, שטען על פי איקונוגרפיה (חקר הסמלים) וחקר-ספרות של תרבויות עתיקות, כי הגזע הבהיר הגיע מאלוהויות בין-כוכביות שהתרבו על-ידי חשמל, ואילו הגזעים "הנחותים" הם תוצאה של הכלאה בין בני-אדם לקופי-אדם.

היטלר, בכנות מלאה, תפס את עצמו כמי שמסוגל להפוך את החלום הזה למציאות: לפתור בעיות מהותיות בעולם, ולהביא לשלטון ראוי של הגזע הארי. בשל כך הוא ראה בדמותו של ריאנצי כמודל אישי לחיקוי: אדם המצליח לאחד את ההמונים ולשנות סדרי עולם. מספרים על היטלר כי הוא נהג לומר ש"הכל התחיל עם ריאנצי", דהיינו - כל הרעיונות לשינוי מצויים באופרה הזו, ובה נמצאה ההשפעה הגדולה ביותר על תפיסת עולמו של הצורר.

אדולף היטלר באופרה ריאנצי מאת וגנר

הפיהרר אדולף היטלר לצדם של שר התעמולה גבלס והשגריר האיטלקי אטוליקו, באופרה "ריאנצי" מאת ורדי בבית האופרה של ברלין. 13 ביוני 1937.

העובדה שכתב את האופרה ריכארד וגנר היוותה נדבך נוסף בחשיבות שייחס לה היטלר: היטלר הושפע מכתבי הפילוסוף פרידריך ניטשה (1844-1900) שערך הבחנה בין המושג "אינטלקטואליות מופשטת" (שהיא החכמה התאורטית, המתאמצת לפענח את אבני היסוד) למושג "אינטלגנציה מוחשית" (שהיא חכמת מעשה, שקיימת, במידה מועטה, גם בבעלי חיים). ניטשה גרס שדעיכת הטרגדיה היוונית סימלה מבחינה תרבותית את היעלמות ה"אינטלקטואליות המופשטת", שהופיעה שוב רק עם המוזיקה של ואגנר.

היטלר חיבב גם את דעותיו של ואגנר, שהיה אנטישמי "לייט", וכתב מלבד מוזיקה מאמרים. באחד ממאמריו המפורסמים ביותר, "היהודים במוזיקה" כתב, כי "יש רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם - Der Untergang" (בעברית, "שקיעתם" או "נפילתם"). ראוי לציין שאחר-כך, בספרו האוטוביוגרפי, וגנר הביע צער על הפרשנות האנטישמית שניתנה למאמר זה. הוא למעשה צידד בהיטמעות היהודים בתוך התרבות, והאנטישמיות שלו לא הייתה חריגה לתקופתו וסביבתו.

לאחר שמתייחסים לסיבות הפתולוגיות והפסיכולוגיות שהצמיחו את רעיונותיו של היטלר, לצד המשמעויות התרבותיות לרייך הגרמני, צריך לזכור את העובדה שהיטלר לא גילה אהדה דומה לדמות אחרת, ומתאימה הרבה יותר מריאנצי לתפקיד המודל-לחיקוי עבור מי שמבקש לאחד את ההמונים ולהביא לשינוי בעולם:  ג'וזפה גריבלדי האיטלקי, אשר היה בן תקופתו של ואגנר (1807-1882). גריבלדי נחשב לאחת הדמויות המרכזיות במאבק לאיחוד איטליה (1870) ונתפס עד היום כגיבור לאומי איטלקי שהצליח לרתום את ההמונים ובאמת להביא לאיחוד את איטליה. הוא היה למנהיג ובסוף ימיו גם נבחר לפרלמנט האיטלקי, ובשונה מריאנצי הוא לא הסתאב ונרצח על ידי העם, אלא נפטר בשיבה טובה. על גריבלדי אין אופרה - שהרי ואגנר לא יכול היה לחזות את פועלו ולכתוב עליו.

נראה שמעבר לכל הניתוחים הפסיכולוגיים המעמיקים, והפרשנויות הפילוסופיות אודות הסיבה שבגללה ריאנצי של ואגנר היתה חביבה על היטלר - הצורר היה פשוט מעריץ נלהב של הפומפוזיות שבמוזיקה של וגנר. היא התאימה במהותהּ למצעדים ההמוניים שהיטלר כל כך חיבב, טירות הענק המבוצרות והיומרה לכבוש את העולם. יש להניח כי המוזיקה של וגנר, שרבים מאנשי העילית של הנאצים למעשה השתעממו ממנה, היא שהשפיעה עליו יותר מאשר וגנר האיש עצמו, או העלילות שהיטלר ראה בהן כה סמליות.