הטרובדור – אגדה או מציאות?

הפקת "הטרובדור" בבית האופרה מטרופוליטן. צילום: Ken Howard/Metropolitan

אומרים כי המוזיקה של ורדי כל-כך יפה עד כי אין שמים לב למלים. אם כך, מה הקשר בין הטרובדור לבין הזכרון הקולקטיבי של הספרדים?

הטרובדור התפתח מסוג של זמר הנקרא מינסטרל, זמר שהיה נודד ומבצע שירים אשר מילותיהם סיפרו סיפורים על מקומות מרוחקים או אירועים היסטוריים אמיתיים או דמיוניים. כאשר חצרות האצילים הפכו למתוחכמות יותר, הוחלפו המינסטרלים על ידי הטרובדורים שהיו בדרך כלל ממעמד האצילים, בורגנים או אנשי כנסייה, הועסקו בהן בקביעות וסימלו את ההתעדנות בהן בדרום צרפת, כולל נתינת ביטוי לשינוי במעמד האשה, לאהבה ולקודים התנהגותיים חדשים.

סיפור האופרה המתרחש בראשית מאה ה-15 נכתב בידי הסופר אנטוניו גארסיה גוטיירז (Antonio García Gutiérrez 1884-1813) ממנו עשה סאלבאדורה קאמאראנו (Salvadore Cammarano (1801-1852 ליברטו לאופרה של ורדי: שניים רבים על אחת כשמעל ראשיהם מרחפת קללת-נקמה רבת שנים, ואחד מהם מת.

צילום: Metropolitan Opera

צילום: Metropolitan Opera

אך לא סיפור האהבה הוא המעניין. יש לזכור כי אנשים היו אנאלפביתים, עיתונים לא היו; עד כמה שאני יודעת, היהודים הם העם היחיד כמעט שהעלה את ההיסטוריה שלו על הכתב כבר לפני כמה אלפי שנים (פרט לסינים והיפנים). למען הגילוי הנאות, גם היוונים כתבו את ההיסטוריה שלהם מאז הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס). לצרפתים ולאנגלים, עמים צעירים יותר, יש מסורות כתובות מהמאה השלישית.

לכן, מצגים מסוג זה היו חשובים ליוצרים כדי לשמר את הזיכרון הקולקטיבי של העם. ורדי עשה כמה כאלה בהיסטוריה האיטלקית כמו “תפילות-ערבית סיצילאניות”, “סימון בוקאנגרה” ועוד. אם כתב על משהו שקרה בספרד (כולל “דון קארלו”) – זה שרת את הספרדים. הזיכרון הקולקטיבי חשוב יותר לקהל ולמבצעים כאחד. למבצעים הוא חשוב כדי לשמר את הדמות כמו שצריך, אך זה נכון גם בכל אופרה אחרת.

לכן במקרה הזה, רקע היסטורי הנשמע מטורף ומתברר כאמיתי ברובו הוא המעניין. כלומר, בְּאופרה המבוססת על רומן היסטורי יש הרבה פעמים שני רבדים אנכיים: הקדמי והבולט שביניהם הוא סיפור אהבה, והאחורי והמתוחכם שביניהם הוא רקע היסטורי כלשהו, תזכורת לזיכרון הקולקטיבי של הקהל. העניין הוא כי קאמאראנו השמיט פרטים פוליטיים רבים, כולל את מלחמת האזרחים בספרד במאה ה-15, שלא לדבר על כך שדמיונו הפליג גם אל מקומות שאינם שייכים לתקופה (פרט זניח...) ולכן נדמה כי הסיפור מסובך.

אומרים כי המוזיקה של ורדי כל-כך יפה עד כי אין שמים לב למלים, אך במקרה של האריה שלהלן הן חשובות ביותר; והן חשובות כי הן מתארות בעצם, מלבד את הרקע לסיפור, גם את הזיכרון הקולקטיבי של הספרדים לגבי מנהיגיהם ואמונותיהם באותה תקופה.

ביצוע: האופרה של וינה 1978
מנצח: הרברט פון-קאראיאן
פראנדו: חוזה ואן-דאם

להלן סיפורים נוספים המבוססים על אירועים אשר קרו באיטליה. אינני כוללת כאן סיפורים שקרו בארצות אחרות כמו ספרד, יוון, אנגליה, צרפת, ישראל וכו':

ורדי 
אטילה
קרב לניאנו
אוברטו

רוסיני
אדלייד מבורגון
אאוריליאנוס בתדמור
ביאנקה ופאליירו

דוניצטי
טורקואטו טאסו
בונדלמונט
קתרינה קורנארו

ויש עוד רבים אחרים.

באשר ל"הטרובדור":

הרוזן דה לונה

עד המאה ה-15, ספרד לא הייתה כפי שאנו מכירים אותה. למעשה, אזורי חצי אי האיברי היו בנויים מממלכות שונות. לפעמים הן נלחמו האחת בשנייה ולפעמים שתפו פעולה כנגד אויב משותף. מעולם לא היה רגע דל. גבולות לא תוקנו מעולם ואזרחי אמירות ערבית אחת יכולים היו להתעורר למחרת כאזרחי ממלכה אחרת (אז, הגבולות היו גמישים לא מעט). קסטיליה ואראגון התאחדו ב-1413.

בתקופה זו, שהחלה במחוז אראגון עם חאימה (ג'יימס) "הכובש", 1208-1276, (לקסטיליה הייתה שושלת אחרת, אך קרובה ומקושרת לשושלת ארגון) התנהל המחוז ע"י שתי שושלות. השושלת השנייה החלה עם בן לא-חוקי של חיימה "הכובש" פדרו פרננדז. האב לא התעלם מבנו הלא-חוקי ונתן לו לשלוט על הרשות המקומית איחאר (Híjar); וכך נעשה הבן ל"פדרו פרננדז בארון דה איחאר", 1245-1399. כמובן ששושלת דה איחאר הייתה מקושרת לשושלת הרשמית ונשאה את תוארה עד 1483.

במקביל לשושלת שנייה זו, שדווקא התפתחה יפה ואפילו מלכה צמחה ממנה, התפתחה עוד שושלת אצולה (שמקורה עוד במאה ה-12), שושלת דה לונה. רבים מבניה שימשו במשרות גבוהות בכנסייה, היו מקורבים למשפחת המלוכה וגם בה היו כמה בנים לא-חוקיים:

אולי הידוע לשמצה ביותר במשפחת דה לונה, מכל מקום, הוא אנטוניו דה לונה (1419-), לורד דה לוארה. נכסיו באראגון היו כה נרחבים שנאמר עליהם כי אפשר ללכת מצרפת עד גבול קסטיליה מבלי לצאת מנחלתו. בניגוד ל-דה לונה מ"הטרובדור" מכל מקום, הוא היה התומך העיקרי של חאימה מאורג'ל אשר טען לכתר במשך מלחמת ירושה שנמשכה שנתיים (1410-1412) בהן לא היה מלך רשמי בקסטיליה. דווח כי נאמניו רצחו בשנת 1411 את ארכיבישוף סרגוסה שתמך בפרדיננד שהיה מלך אראגון באותה תקופה, ולמרות ניסיונם שלאחר-מכן לכבוש את עיר זו, בירת אראגון, הם נכשלו ואנטוניו דה לונה נושל מנכסיו, נעצר ומת במֶקוּאינֶנצה. הרצח הִבְעִית רבים בממלכה המשולבת של אראגון, קטלוניה ו-וולנסיה ומאמינים כי האירוע תרם משמעותית להמלכת פרדיננד למלך קסטיליה בנוסף להיותו מלך אראגון.

ברטרוספקטיבה, הזיכרון ההיסטורי של הספרדים אודות משפחת דה לונה איננו חיובי והחלטתו של גארסייה גוטיירז לעשות את הרוזן דה לונה לרשע של המחזה התבררה כבחירה מוצלחת. במחזה המקורי, שמו של הרשע הוא דון ניניו.

כן יש לציין כי באותה תקופה היה פחד נורא מפני המוות השחור שהוזכר לראשונה בשנת 1348 והיה חוזר לתקוף שוב ושוב כל 8 או 10 שנים (1362, 1371, 1381, 1396 וכך גם במשך המאה ה-XV) עד שנעשה פחות קטלני, אולי מפני שנתקל באוכלוסייה שתזונתה הייתה טובה יותר או בעלת מערכת חיסונית טובה יותר. לכן מכשפה המנסה לרפא ילד נשמע הגיוני, פרט לכמה עניינים קטנים הקשורים לדמיונו של הסופר:

הצוענים הגיעו שני מקורות: האחד בהודו ממנה נדדו דרך אירופה ממזרח למערב כשתחנתם האחרונה הי בספרד. המקור השני הוא ממצרים: אלה נדדו לאורך צפון אפריקה מערבה ומשם הגיעו לספרד. לכן באותה תקופה היו צוענים באירופה אך עדיין לא בספרד (אליה הגיעו בסוף המאה ה-15). כן גם עניין ההעלאה על המוקד איננו מדוייק: השריפות עליהם החלו באירופה כבר במאה ה-12, אך בצרפת דווקא, ואילו לספרד הן הגיעו, שוב, בסוף המאה ה-15.

לכן, אפילו אם נתייחס אל האשה כאל מכשפה בלבד – לא היו מענישים אותה בשרפה על המוקד. קרוב לוודאי שהיו תולים אותה.

הצוענייה

עם זאת, ישנם בפרובינציה סרגוסה מקומות רבים המזכירים נוכחות לכאורה של מכשפות:

- המוזיאון של Fabara נחשב ל"בקתת מכשפות".
- אלברטה ידועה כ"עיר המכשפות".
- בעיירה "Sos del Rey Catolico" ישנו "נקיק המכשפות".
- בעיירה Tiermas ניתן למצוא את "מגדל המכשפות";
- ישנו "סלע המכשפה מבייל" (Peña Biel Bruja) ו"גבעת המכשפות" ב-Fuencalderas.
- על-פי מה שמספרת לנו מאריה ויקטוריה בארה, בזמנו רדפו המכשפות ב- Torralba de los Frailesזוגות מסויימים.
- בכפר הסמוך לנהר Piedra נמצא צוק הנקרא "אבן המכשפות";
- במחוז המזרחי סופר כי המכשפות היו יוצאות בלילה לרקוד עם זאבים בשעה שבמשך היום היו מסתתרות במערות הנהר.
- עדיין שמורות הריסות הידועות כ"משכן המכשפות".
- כן סופר גם על אישיות רמת-מעלה מן העיר אשר בא לדבר עם אחת מהן.
- מאוחר יותר הופיעה האגדה "Tía Casca" והאווירה המכושפת של המקום, במיוחד זו שבמנזר וֶרואֶלָה, אווירה אשר הייתה שואבת אל תוכה ראשי-עיר אשר שהו בתאיו. מקום נוסף בעל מוניטין של כנס-מכשפות ופגישות מרושעות הייתה הלגונה גאלוקאנטה. Tía Casca (=הדודה הזקנה) הייתה אשה אשר חיה ב-Trasmo. היא עדיין ידועה כמכשפה המפחידה את האזור אשר למרגלות הר מונקאיו בכך שהיא מגישה שיקויים ומרקחות מכושפים לכל האנשים וחיות המקום, גורמת להם לחלות או למזל רע או עוקבת אחריהם במשך היום, היא נעלמה בסביבות 1850; ואנשים אומרים כי גם לאחר מותה היא ממשיכה להטיל אימה על המקום מפני שהשטן לא רצה לקבל אותה לגיהינום.

שתי השמועות האחרונות יכולות להתכתב יפה מאוד עם זו של "הטרובדור":

  • הצוענייה/מכשפה שחטפה תינוק והאב אשר איבד אותו.
  • זוג האוהבים לאונורה ומנריקו (=הטרובדור) – המצאה גמורה של הסופר. אך כפי שהבריטים משמרים בלונדון (ברח' בייקר B221) את כתובתה המדוייקת של הדמות הספרותית "שרלוק הולמס" והאיטלקים משמרים בוורונה את המרפסת של יוליה מתוך "רומיאו ויוליה", כך משמרים הספרדים את המגדל בו נכלא הטרובדור בסרגוסה.