"אתה או סולן - או קהל"

חגי שחם (יח"צ)

בדירת חדר-וחצי בחולון, היא טיפחה שורת כנרי צמרת שמייצגים את ישראל בכל העולם. מה היה בה, באילונה פהר, שהוציא את המיטב משמואל אשכנזי, פנחס צוקרמן, שלמה מינץ ואחרים?

את שש שנות נגינתי הראשונות העברתי בנעימים במשחקי כדור שכונתיים, פינג-פונג, שחמט וצופים. הנגינה היתה דבר טבעי עבורי, משום ששמעתי מוזיקה קאמרית בבית מאז ילדותי. ביום הולדתי השניים עשר, כשלמדתי כינור כבר כשש שנים אצל מורי האהוב אלישע קגן, החליט אבי לאחר שנועץ עם מביני דבר, כי הגיע הזמן שאקפוץ מדרגה ואנסה להתקבל לכיתתה של המורה הדגולה פרופ' אילונה פהר.

אבי, מורה למוסיקה, יצר קשר עם גב' פהר כדי לתאם פגישה, ולשמחתנו היא הסכימה שאבוא עוד באותו הקיץ להבחן אצלה. אני זוכר היטב את הנסיעה מקרית ביאליק לחולון לפני החופש הגדול - אבי ומורי ליוו אותי לדירתה הצנועה ברחוב קוגל, שאותה קיבלה מדוד בן גוריון כשעלתה לישראל בשנת 1949. התבקשתי לנגן סולם "דו", שאותו הייתי רגיל לנגן לפי ספר הסולמות, אך היא מיד עצרה אותי ודרשה "לנגן כל צליל ארוך כל הקשת!".

ניגנתי כמה קטעים והיא שאלה אותי מספר שאלות שלא ידעתי לענות עליהן, במה שנשמע לי כהונגרית, ומאוחר יותר למדתי שהוא העברית שלה במיטבה, גם לאחר כשלושים שנה בישראל. היא רשמה כמה הערות בפנקס (אבי, שקרא הונגרית, סיפר שכתבה "מוכשר מאוד!" בהונגרית, כמובן). לא ידענו אם תקבל אותי לשנה"ל הבאה - זה היה תלוי במספר התלמידים שלה ועוד.

מיד לאחר החגים פרופ' פהר התקשרה לאבי ובישרה שהתפנה מקום בכיתתה, והזמינה אותי להגיע לשיעור ביום חמישי השבוע. היה עליי להביא ספר סולמות של קארל פלש, ספר אטיודים של מאזס, קונצרטו בסול מינור של ויואלדי. התרגשות עצומה אחזה בי (ולצדה גם פחד). אבי ליווה אותי בתחבורה ציבורית (בפעמיים הראשונות עד שלמדתי את הדרך: אוטובוס לחיפה, רכבת לת"א וקו 74 לחולון).

בשעה 16:00 התייצבתי בדלתה. כלבת הפודל השחורה שלה, "פוקי פהר" (פהר = לבן בהונגרית) קידמה אותי בנביחות שיטנה וחשיפת שניים שנמשכו כחמש דקות אינסופיות. אילונה התרגזה על פוקי, נזפה בה בהונגרית עסיסית וגרשה אותה בבושת פנים אל מאחורי הכורסא. לאחר ברכות וגינונים (אז למדתי שאני צריך לנשק אותה על הלחי בכניסה וביציאה), ניגשתי לפתוח את תיק הכינור שלי. "עוד לא מנגנת, קודם משחקת" אמרה פרופ' פהר, והזמינה אותי, להפתעתי הגדולה, אל שולחן עם לוח שחמט ערוך. מאוחר יותר התברר לי שזו היתה אחת הדרכים לבחון את תלמידיה, כדי לאשר את התרשמותהּ לגבי תבונתם. מה שהיא לא ידעה לגביי, היא העובדה שאני הייתי חובב נלהב של שחמט, וזכיתי פעמיים ברציפות באליפות קרית ביאליק לנוער. למרות נסיונותיי לעזור לה, המשחק הוכרע במהרה והיא הבינה שאיתי אין מה לשחק יותר שחמט. עברנו לסלון - המגרש שלה. רוב תלמידיה היו בנים. היא תמיד התלוננה שהבנות עדינות מדי, ובוכות בשיעורים, בעוד היא לא יכלה לשלב רחמים בהוראה באותם ימים פהר היתה כמעט בת 77. היא לא היתה דברנית בשיעור: כל הוראה היתה מינימלית, היא נתנה הדגמות מעטות - רק במקרה הצורך כשלא הצליחה להסביר את עצמה, והיה לה טמפרמנט אדיר. בשיעור הראשון היא שינתה לי את אופן החזקת הכינור, הקשת, מעברי הפוזיציות ומצב מפרק יד ימין, וכן לימדה אותי ספיקאטו וסטקאטו. עברנו על כל החומר החדש בשיעור שארך שעתיים אך חלף כמו עשר דקות. וכל זה בעברית מוגבלת מאוד.

כיוון שגרתי רחוק, הייתי מגיע לשיעור כפול פעם בשבוע ולא שני שיעורים כמו רוב תלמידיה מאיזור המרכז. כעבור חודש סיימתי את הקונצ'רטו של ויואלדי. אני זוכר את זריקות המרץ שנתנה לי - הנגינה שלי הפכה מפסיבית לנמרצת, בניית הביקורת העצמית הלכה והתעצמה, חוסר התפשרות, אך מעל הכל - הרצון לרצות את פהר. בשיחותי עם רבים מתלמידיה למדתי שכולנו חלקנו את אותה הכמיהה החזקה - שלא לאכזב אותה.

בשיעור החמישי קיבלתי שני קונצרטים חדשים - באך במי מאז'ור ופייר רוד מספר 8. "בשלושה בדצמבר מנגן לאייזק שטרן ודורותי דיליי בירושלים. מנגנת טוב - נשאר תלמיד של מורה". מוקדם בבוקר ביום כיתת האמן עליתי עם משפחתי למטוס מחיפה לעטרות. זאת היתה טיסתי הראשונה! את שטרן ודיליי אני לא זוכר כל כך, אבל את מבטה הבוחן של פהר לא אשכח. כל רצוני היה להשאר בנבחרת.

השנים עברו, הדרישות והציפיות ממני הלכו והתעצמו. פהר התעניינה תמיד בהישגי תלמידיה בבית הספר, במצבם החברתי והנפשי, ובבוא הזמן עודדה אותנו שלכל תלמיד תהיה חברה (רוב תלמידיה היו בנים. היא תמיד התלוננה שהבנות עדינות מדי, ובוכות בשיעורים, בעוד היא לא יכלה לשלב רחמים בהוראה). היא היתה מתקשרת בשמונה בבוקר בימי חופש לוודא שאני מתאמן. הטלפון ותיק הכינור הפתוח היו מונחים תמיד ליד מיטתי ליתר ביטחון. בשיעורים, כפי שהיתה אומרת, "אין חברים", אך עם סיום השיעור היינו משפחה קרובה.

לחברי, הוויולן רון אפרת (שהיה הויולן הראשי בפילהרמונית של רוטרדם), אמרה פעם: "אתה או סולן - או קהל". לי היא הסבירה שבכל זמן נתון יש לה אמביציה שיהיה לה "לפחות כוכב אחד": הוא הכנר שיזכה בציון הגבוה בבחינות קרן התרבות אמריקה ישראל, בפרס הראשון בתחרויות קלירמונט, האמן הצעיר ופרנסואה שפירא, וזה שייבחר להופיע כסולן עם התזמורת הפילהרמונית ותזמורות אחרות. היא ליוותה אותנו תמיד, אפילו לקונצרטים רחוקים (פעם הגיעה במונית מחולון לרסיטל שנתתי בקרית ביאליק, כשהיתה בת 84!). בניגוד לרוב המורים שאני מכיר, היא לא נתנה לתלמידיה את אותן הוראות הביצוע בקשתות ואצבועים. לפעמים, כשהאזנתי לחבריי לכיתה בקונצרטים, לא האמנתי שאנחנו תלמידי אותה המורה! דברים שאסרה עליי לעשות, כמו החלקה בין צלילים מסויימים (גליסנדו) נוגנו בשמחה על ידי חברי. פיסוק שונה, אינטרפרטציה שונה. אבל תמיד עם רמה גבוהה מאוד.

שלמה מינץ אילונה פהר

אילונה פהר ואחד מתלמידיה, שלמה מינץ, ברסיטל כשרונות צעירים בחולון.
הצילום באדיבות המוזיאון והארכיון לתולדות חולון.

היתה לה בת יחידה שגרה בגרמניה. על תקופת המלחמה היא לא דיברה. מפיסות מידע ותמונות בודדות למדתי שברחה, התחבאה, התחזתה וניגנה בתזמורת עממית הונגרית שארגנה. אני יודע גם שהיו לה שלושה בעלים, ושמשלושתם היא נפטרה. כל חייה התרכזו בתלמידיה, וחשוב לציין - הישראלים. שמואל (אשכנזי), פנחס (צוקרמן), שלמה (מינץ), משה (המר). אלו שמות הגיבורים שגדלתי עליהם, הצלחותיהם, ההקלטות שנתנו לה שהיתה כל כך גאה בזכותם (אך גם ביקורתית). היא סירבה להצעות למשרות מפתות מחו"ל (שאחת מהן, מיפן, כך סיפרה לי בהתלהבות, כללה נהג אישי!). כל רצונה היה ללמד ישראלים בישראל, והיא חיה את כל חייה בארץ, בדירת החדר וחצי הצנועה. הייתי התלמיד הבוגר במחזור הוראתה האחרון. (שמואל היה תלמידה הראשון) אני מניח שהוראתה השתנתה במשך השנים, אך לא מסירותה, השתתפותה הרגשית והרצון האדיר להוציא את המירב מכל תלמיד באופן אינדיבידואלי. פהר עודדה אותנו לנגן מוסיקה קאמרית (אחרי שעות האימון האישי). לפעמים אף הדריכה אותי בהרכבים שלי. גם כאן, לא הידע התיאורטי שלה הוביל, אך האינטואיציה והאינסטינקטים החזקים. אני זוכר משפט ׳סתמי׳ שאמרה לצ׳לן בפרק השני ברביעיה אופ. 18 מס' 1 של בטהובן: "אני יודעת שאתה יכול מנגנת זה יותר יפה". ואכן קרה הקסם. ללא הוראות ביצוע, רק האמונה והציפיה שלה לתת את המיטב. הכישרון וכוח הרצון עשו את השאר.

פהר היתה תלמידתו של ינו הובאי, שהיה המורה של יוזף סיגטי, זולטן סקאיי, עדן פרטוש, לורן פניבש, שנדור ווג, האחיות ד׳ארניי, פרנץ וסצאי, יוג׳ין אורמנדי ורבים אחרים. הוא ביצע ביצועי בכורה של שתיים מהסונטות של ברהמס עם המלחין עצמו שניגן בפסנתר, וניגן ברביעית מיתרים עם הצ'לן הידוע דויד פופר. תמיד ניסיתי להבין מה עשה את פהר למורה גדולה: האם זה היה הידע הרב ומיטב המסורת שרכשה כתלמידתו של ינו הובאי בבודפשט, האינטואיציה הרגשית המדהימה שלה, הביקורתיות הבלתי מתפשרת אך הקונסטרוקטיבית, היכולת למשוך את החבל עד קצה גבול היכולת בלי לקרוע אותו (ברוב המקרים), אהבתה לתלמידיה, דאגתה ומסירותה אליהם, האישיות הכריזמטית שלה, האלגנטיות שהיתה בה, החוש האסתטי וחדות האוזן שלא איפשרו לנו ׳לזייף׳ ריגשית, היותה לא רק מורה לכינור ולמוסיקה - אלא מחנכת אמיתית. אני מאמין שמכלול התכונות הנ"ל הפכו אותה למורה דגולה, שהקימה דורות של כנרים מעולים, גם אם לא תמיד סולנים, שממשיכים לייצג אותה ואת ישראל בכל העולם. לפעמים אני חושב, שפועלה היה מתוך דאגה שלא נסטה מדרך המלך, כל תלמיד בדרכו. וזאת לפי דעתי היתה גדולתה. הלוואי שהייתי יכול לשחזר תכונה זו בהצלחה! היא זיהתה את הפוטנציאל בכל אחד ואחת ומצאה את הדרך להוציא אותו לפועל. לפעמים כנגד כל הסיכויים.

בני המחזור שלמדתי איתם כוללים את הכנרים ארז עופר (כנר ראשון בתזמורת הרדיו בברלין), יהונתן בריק (סולן ונגן קאמרי, פרופסור באוניברסיטת אוטווה), עופר פאלק (כנר ראשון ברביעיית "אלגרי" בלונדון), איתי שפירא (סולן ומלחין, ניו-יורק), יעקב רובינשטיין (שהיה הכנר הראשון בתזמורת במברג, גרמניה), ליחי בן-דיין (פרופסור באקדמיה בירושלים ובסיון, שוויץ), קטי דברצני (סולנית, כנרת בארוק ומנצחת) טלי שטיינר (כנרת בפילהרמונית), אלון וובר (לשעבר כנר התזמורת הפילהרמונית, מנצח), כרמלה ליימן-שוחט (כנרת ראשית בקאמרטה הישראלית). תלמידים בולטים נוספים הם המנצח יואל לוי והכנר דוד ארליך (ארה"ב). כשהיתה בת 86, נפטרה בתה האהובה לילי (בפרייבורג, גרמניה) ממחלת הסרטן. כתשעה חודשים לאחר מכן, פהר הלכה לעולמה מאותה המחלה. בדיוק שבוע לפני פטירתה קיבלתי את השיעור האחרון שלי (על הקונצרטו של ברהמס).

לאחר מותה, הרגשתי שיש לשמר את זכרה ולהמשיך את פועלה הציוני. יחד עם חברי, איתי שפירא, הקמנו את קרן אילונה פהר שתומכת ומעודדת כנרים ישראלים צעירים בתחילת דרכם המקצועית. פעילותינו מתמקדת בעזרה והכוונה של כנרים בולטים, שכוללת הפקת תקליטור בכורה מקצועי, תמיכה בהשתלמויות בשיעורים / כיתות אמן וקורסים. (המחזור הראשון של נתמכי הקרו היו איתמר זורמן שזכה בפרס השני בתחרות צ'ייקובסקי היוקרתית, ונתנאל דרייבלט, כנר ראשי בתזמורות אנאפוליס במרילנד ולנקסטר בפנסילבניה, ארה"ב). בשנים האחרונות הקרן פעילה גם בייבוא, פיתוח ותמיכה בתכניות לימודי כינור בישראל לגילאים צעירים יותר.