אינטרמצו. קודה.

צילום: זיו קורן

פרופ' זהבי נפרד מאריק.

ה"טלביזיה החינוכית" נסגרת בימים אלו, ויחד אתה, סביר להניח עומדת להעלם מהמסכים ומחיינו התכנית היחידה שעוסקת במוסיקה אומנותית ובאנשים שיוצרים ומבצעים אותה- "אינטרמצו עם אריק".

"אינטרמצו" כשמה כן היא, מצטנעת בדרכה, שהרי מה היא אם לא נגינת ביניים שמטרתה להסביר פנים ולשמח את הבריות, ו"אריק", האיש שהוא התכנית. "אריק", פשוט ומיידי, אריק ולא פרופסור ורדי הפסנתרן והפדגוג החשוב, לא מר ורדי נשוא הפנים, חתן פרס ישראל, לא השחקן המרכזי בזירת תחרויות הפסנתרנים העולמית, לא הפרשן המובהק של מוצרט ודביסי אלא בן דמותם הטלביזיונית, "אריק" שלקח על עצמו להביא בשורה מוסיקלית וטלביזיונית לכל בית בישראל בשורה של תכניות טלביזיה שה"חינוכית" הייתה להם לבית.

השתתפתי בכמה תכניות "אינטרמצו". בכל אחד מימי הצילומים, שהיו לעיתים ארוכים ומתישים, התפעלתי מאד מהדיאלוג הפתוח שקדם להכנת התכנית. ורדי תמיד שמח לשמוע הצעות לנושאים, היה סקרן לגבי אורחים שאת חלקם לא הכיר מראשו והיה נלהב לכל מיני צירופים ו"חיבורים" טלביזיונים מעניינים, בכל פעם שנכחתי בהקלטת תכנית שכזו, התפעלתי מהחתירה הבלתי נלאית שלו לרלוונטיות, שמחתי לראות עד כמה מוכן ומדויק הוא היה במהלך הצילומים, עד כמה הבין את המדיום הטלביזיוני, עד כמה הבין את חשיבותה של נגישות מבלי שהתפשר על איכות הביצועים והשיח.

ורדי היה אומן ב"בימוי" משתתפי התכנית שלו. מאחר וסמך על "כושר העמידות" שלי היו כמה מההערות שהפנה לעברי כאשר המיקרופונים והמצלמות לא פעלו ישירות מאד. "אולי תיראה יותר נמרץ", "את אותו דבר אבל בקיצור, אנחנו מפסידים את הצופים", "תן גם לאחרים לדבר, אתה לא יוצא טוב מהשיח הזה"... כבר בתכנית הראשונה שצילמנו ביחד למדתי לסמוך עליו והתוצאות שמונצחות עד היום באתר האינטרנט של החינוכית משמחות אותי מאד.

ורדי הצליח לשוחח עם מוסיקאים מ"זנים" שונים בגובה העיניים, מוחצנים ומופנמים, מדויקים ומרחפים, הוא הפיק כמה פנינים טלביזיוניות מאנדרה היידו ז"ל שהדיאלוג אתו היה תמיד ספון אהבה, הוא ידע לכוון אמנים כערן צור ויהלי סובול לתחומי שיח מרתקים. הוא הבין את כוחו של החידון המוסיקלי, והיה אספן נלהב של קטעי מוסיקה ביזאריים מרחבי הרשת. הוא היה ב"שדה המשחקים" הטבעי שלו כששוחח עם פסנתרנים מובילים (פראיה, שיף, ברנבוים) אבל תמיד הבין שמהצד השני של המסך יושבים אנשים שלא תמיד בקיאים ברזי המקצוע. הכמויות המטרפות של שידורים חוזרים בשעות שבהן שידרה הטלביזיה החינוכית בערוץ הראשון איפשרה לחלקנו לראות את עצמנו ואת זולתנו כשם שהיינו והתבגרנו לאורך התכניות. מי שרוצה ללכוד את השינויים שעברו אמנים כתומר לב, להב שני או עינת ארונשטיין (שלדעתי נכחה בתכנית כמעט בכל שלב בהפיכתה מילדת פלא לזמרת בשלה ומצליחה) יכול לעשות זאת דרך השתקפותם בתכנית.

בסופו של דבר שיני הזמן והמקום הכריעו את צוות התכנית המסור שהפיק אותה בתקציב מינימלי, מבלי שהמשתתפים בה, גדולים כקטנים קיבלו תשלום על הופעתם (דבר בלתי נתפס כמעט בהיות הטלביזיה החינוכית שלוחה של משרד ממשלתי שאמור להיות אמון על מסחר הוגן). איכות השידור התאפשרה בין היתר בזכות שיתופי הפעולה של ורדי עם שותפיו הטלביזיוניים: הבמאי ז'קי ברקן שביים 350 תכניות ממש עד יומו האחרון, ומי שירש אותו בתפקיד מוסטפא אבוראס.

בניגוד לכל היגיון אני רוצה לקוות שהאינטרמצו היפה הזה לא יגיע אל סופו. היעדרה של תכנית שבה יכולים חובבי מוסיקה ותרבות להכיר במעט את האומנים אותם הם רואים על הבמה, תכנית שבה הניסוח הרהוט, ההבנה העמוקה של המדיום המוסיקלי ושל זה הטלביזיוני והאהבה הגדולה לכל העושים במלאכה משתקפים בכל רגע הוא כמעט בלתי נסבל.

ואולי, מבלי קשר למה שיהיה זה הזמן להגיד תודה גדולה למאסטרו על התרומה העקבית ועצומת ההיקף לשיח התרבותי בישראל.