האוהדים השרופים של האופרה

תיאטרון לה סקאלה, במילאנו, איטליה. צילום: אימג'בנק/Gettyimages

הם קולניים, פרועים וחמי מזג: הכירו את הלוג'וניסטים - יושבי היציע העליון

מסורת של מאות שנים נהוגה באיטליה, והיא חביבה גם בימינו על ההמונים. היא התחילה בימים שבהם פשוטי-העם הגיעו למסקנה כי הם יכולים להפגין עליונות על-פני העשירים רמי המעלה דווקא בשעת האופרה. הם היו מרשים לעצמם להביע את דעתם המוזיקלית בקולניות רבה ובגסות, שכן העשירים, לטעמם של אותם עניים, היו באים לאופרה רק בכדי להיראות. הם נקראים לוג’וניסטים (Loggione פירושו “יציע עליון”) בשל העובדה שישבו ביציעים העליונים הזולים יותר.

גם כיום נקראים יושבי היציע העליון הצעקניים “לוג’וניסטים”, אם כי ספק אם הם עדיין ממש מעניי העם. עם זאת, מסורתם הקולנית קיימת עד היום. באיטליה של ימינו מביעים הלוג’וניסטים את מחאתם לא רק בגלל ביצוע שאינו לשביעות רצונם, אלא גם כלפי מבצעים מפורסמים שנעדרו מאיטליה שנים רבות והזניחו את אוהדיהם מבית, או כלפי אמנים לא-איטלקים, שסופגים את הביקורת המיועדת להנהלה, על שבגדה והביאה אמנים זרים בעוד הקהל מעדיף לשמוע איטלקים.

יש לציין כי עד תחילת המאה העשרים נהגו המלחינים לנצח בעצמם על האופרות שלהם; לכן ברשימת האמנים המהוללים שזכו לקריאות בוז כוללת ניתן למנות את את ג'ואקינו רוסיני (בפרמיירה של “הספר מסביליה”), ג'וזפה ורדי (בפרמיירה של “לה טראוויאטה”) ועוד, כן אמנים מבצעים כמו אנריקו קארוזו, מאריה קאלאס, רנטה סקוטו, מירלה פרני, רוברטו אלנייה, לוצ'יאנו פאווארוטי ועוד.

כיצד להתמודד עם הלוג'יוניסטים? תלוי את מי שואלים.

אפשר להתעלם, כפי שעשה ב-1976 המנצח קרלוס קלייבר. צפו בקלייבר מתעלם באלגנטיות מהערות כמו: !Povero verdi, questo non basta (ורדי המסכן, זה לא מספיק!) וממשיך בעבודתו. ניתן להניח כי ידע שהקריאות שהושמעו לא היו נגדו אישית אלא כלפי ההנהלה.

אפשר להשתיק את הקהל בצורה כלשהי, כמו, למשל, דניאל בארנבוים ב-2012 בקונצרט עם צ’צ’יליה בארטולי, הפונה לקהל ואומר: !Piano, tenuti, andiamo... State tutti zitti (שקט, היו מרוסנים, אנחנו ממשיכים... היו כולכם שקטים!)

ואפשר פשוט לקום ולהסתלק מהבמה באמצע הביצוע, כפי שעשה זמר הטנור רוברטו אלאנייה באופרה “אאידה” בלה סקאלה - 2006.