הסימפוניות של מאהלר: תנ"ך של רגשות אנושיים

אליהו ענבל מנצח על סימפוניה של מהאלר עם התזמורת הפילהרמונית של צ'כיה. צילום: Z.Chrapek

המלחין קרלהיינץ שטוקהאוזן אמר פעם על גוסטב מאהלר: "מאהלר הוא אל שירד לאדמה לכמה שנים, השאיר לנו מתנה, ועלה חזרה לשמיים". האם היה אדם? האם היה אל? על דבר אחד אין עוררין - המוזיקה שלו אכן הייתה אלוהית.

כאשר חלק מיצירתיו התקבלו בספקנות, מאהלר ניבא "שזמנו עוד יגיע", וטען שהמוזיקה שלו תובן במלואה רק חמישים שנה לאחר מותו - וכך היה. למרבה האירוניה, קשה לחשוב על יצירות פופולאריות יותר באולמות הקונצרטים כיום מאשר הסימפוניות של מאהלר. אני מונה את הסימפוניות עם צמרת ההישגים של האנושות, ומאהלר לדעתי, ממוקם באותה שורה עם איינשטיין, בטהובן ודה וינצ'י.

לטעמי, הסימפוניות הן למעשה יחידה אחת, תנ"ך שלם של רגשות אנושיים שמכיל בתוכו את כל תשע הסימפוניות, העשירית הבלתי גמורה (שהושלמה בהצלחה רבה ע"י המוזיקולוג הבריטי דרק קוק), ו"השיר על הארץ", כאשר המכלול השלם הוא מונומנט אוטוביוגרפי של אחד עשר פרקים, שבו כל "פרק" - דהיינו, כל סימפוניה - מייצגת פרק כלשהו בקורות חייו של המלחין. בין כל אחת מן הסימפוניות יש זיקה הדדית, והן יכולות להתפרש נכונה אך ורק בתוך ההקשר השלם. הסימפוניה השמינית למשל, יכלה לבוא אך ורק לפני "השיר על הארץ" והסימפוניה התשיעית, שכן היא בדיוק כמו אדם החווה רגע של אופוריה זמן קצר לפני מותו. לשמינית יש רק מראה של חגיגה, אושר ושלום כלל עולמי, אך בראייה לאחור ניתן לחוש במשהו כפוי בחגיגה זו - עם האופטימיות המעושה שלה.

בקתת העבודה של גוסטב מאהלר

בקתת העבודה של גוסטב מאהלר, לחוף אגם אטרזה, בעיירה Steinbach am Attersee שבצפון אוסטריה.
קרדיט: Thomas Ledl

המנצח ברונו ולטר, ששימש כאסיסטנט למאהלר, מספר באחד מספריו על הזדמנות שבה הוזמן בידי מאהלר לבית הקיץ של המלחין. הם ישבו מחוץ לבית והביטו על "יופיו של הטבע" (כך במילותיו של ולטר), כאשר מאהלר ביקש ממנו "לנצור את התמונה בזכרונו", וביקש להשמיע לו יצירה שהוא עובד עליה.

ולטר נדהם מהיצירה הלא-גמורה שהוא שמע ומהאווירה שלכד מאהלר במה שכתב, שלימים ייקרא "הסימפוניה מס' 3". בכלל, מאהלר משתמש באלמנט הטבע פעמים רבות, ומצרף אותו לאלמנטים האחרים שבהם הוא משתמש לכל אורך המכלול, בנוסף לאירועים האוטוביוגרפיים.

מאהלר היה אדם רב ניגודים, שנקרע בין עולמות שונים. במוזיקה שלו אנו שומעים לעתים תכופות את המלחמה בין הניגודים הללו - המלחין מול המבצע, היהודי מול הנוצרי, הנאיבי מול המתוחכם, הבוהמייני הפרובינציאלי מול "איש העולם". ולכן, מנצח יכול לפרש את המוזיקה של מאהלר באופן הנאמן לתכליל רק אם הוא משקף אותו כשבור לרסיסים, נאבק תמיד עם עצמו. אלמנטים נלחמים בעקביות האחד בשני אצל מאהלר; כשיש יופי יש גם כיעור, ותמיד צריך להקפיד להבליט את מאבק זה בבהירות מספקת. הקרעים התמידיים במאהלר דורשים סוג מסויים של פרשן; כזה שקרעים כאלה קיימים בתוכו (כפי שקורה לאמנים רבים) או כזה שקרעים כאלה מעוררים בו תהודה כתוצאה מנסיבות חייו-שלו. פרשן כזה יבליט באופן בלתי-נמנע אלמנטים סותרים אלה. במוזיקה של מאהלר קרעים אלה משמשים כניתוק וקישור כאחד.
כלל לא מפתיע שאנשים התחילו להבין ניגודים קיצוניים כאלה רק לאחר מלחה"ע ה-2, ואולי זה בעצם מה שגורם לו להיות המלחין המודרני בה"א הידיעה - המוזיקה שלו משקפת את כל התקוות והחרדות של אנשים בני זמננו, ולכן גם מדברת אליהם כל כך.

מאהלר, שחי בוינה של סוף המאה ה-19, נהג להתייעץ תכופות באבי הפסיכואנליזה - זיגמונד פרויד. במהלך הטיפול שלהם שם מאהלר את ליבו לעובדה שאיננו מסוגל או רוצה להתרכז ביופי של המוזיקה כל הזמן, ותמיד חש שהוא "מוכרח ללכלך את היופי" בניגודים גסים.

"למה אינני יכול פשוט להשאיר את היופי כמות שהוא לכל אורך היצירה?", שאל מאהלר.
"אינך צריך לעשות זאת, זה בדיוק מה שעושה אותך למלחין גדול!", השיב פרויד.