מרסל מואיז ואני

החלילן מרסל מואיז מדריך שמיניית נשפנים בפסטיבל מרלבורו. צילום: Marlboro Festival Archive

החלילן משה אפשטיין מספר על אותו יום בכפר קטן בשווייץ, שבו לפתע שמע צליל שכמוהו לא שמע מעולם

בקיץ 1963, בהיותי בן אחת עשרה, הגיעה מורה חדשה ללמד נגינה בחליל-צד בתזמורת הנוער של קרית אונו: יעל נתנזון (אחר-כך ריינדורפ). יעל היתה מורתי השלישית – התחלתי לנגן חליל-צד שלוש שנים לפני-כן – אך הראשונה שהביאה עמה ניחוח חריף של "חליל אירופאי".

יעל נגנה אז בתזמורת הפילהרמונית הישראלית וגם נסעה פעמים אחדות להשתלמויות באירופה אצל בכירי החלילנים: אצל אורל ניקולה ומרסל מואיז. אצל שני אלה למדה פעמים אחדות ושאבה מהם ידע כביר ואינספירציה אין קץ.

מרסל מואיז

מרסל מואיז

את הרוח הזו הביאה עמה יעל לשיעורים בכיתות הרעועות שבקרית אונו, שהיתה אז, עדיין, כפר אונו. פסגת הפסגות היתה תזמורת הנוער, שנחשבה לטובה, שניגנה מוזיקה בין אומ-פה אומ-פה לבין עיבודים של "מוזיקה ממש" (הבלתי גמורה, מערת פינגל וכו'). בינה לבין אירופה השתרע הים הגדול, תרתי משמע; ואני, הדרדק, שומע ערגה וגעגוע בקולה של יעל ומתפעם מהתרגשותה כשהיא מבטאת את השמות "ניקולה, מואיז". צליל נגינתה ממש השתנה והתייפה מול אוזני ואני חשתי, שיש שם ברקע משהו מרהיב, שנחבא שם איזה עולם מלא יופי, שאם רק אגלה אותו אשתייך אליו לעולמים.

כעבור שלוש שנים עברתי ללמוד אצל אורי טפליץ, ממיסדי התזמורת הפילהרמונית ואז החלילן הראשי שלה. יליד העיר קיל Kiel שבצפון גרמניה, ספוג תרבות גרמנית במיטבה, לא חדל מלהזכיר בהערצה את מרסל מואיז, אצלו השתלם פעמיים – אחת מהן למשך שלושה חודשים – עוד בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת. צריך להבין, שאורי טפליץ היה "המוצר" הטיפוסי של אסכולת החליל הגרמנית של אותם ימים: דייקנות ורצינות וצליל "יעיל" איפיינו אותה, הרחק מהשארם הצרפתי. זאת ועוד: היה זה מרסל מואיז שהוביל את חבריו בפריז להבנה, שהחליל המודרני פותח אפשרויות סולניות רחבות היקף ושעידן החליל הסימפטי, הסאלוני, חולף מן העולם. למרות שהחליל בצורתו היום (פחות או יותר) נולד כבר באמצע המאה ה- 19 (!), עברו עשרות רבות של שנים, למעלה ממחצית המאה, עד שנהפך מקובל בקהילת החלילנים ועד שסגולותיו התגלו. אורי טפליץ חש במגמה החדשה, ברוח האיתנים שנשבה מהאסכולה הפריזאית, נסע להשתלם אצל מואיז וחזר ארצה אדם אחר, בודאי חלילן אחר.

מרסל מואיז והמקטרת המפורסמת

מרסל מואיז והמקטרת המפורסמת

רוחו של מואיז ריחפה בחדר בכל שיעור אצל טפליץ, החוברת המדהימה שלו Tone development through interpretation היתה לחוברת האהובה עלי, זו שעיצבה את הצליל ואת דרכי ההבעה שלי. הרעיון בחוברת היה גאוני לזמנו: מואיז ידע את האפשרויות של החליל והשתמש בהן לתפארת. אך כיצד יעביר הלאה את המסר הסולני של החליל, שבער בעצמותיו?! בהיותו חלילן באופרה של פריז הגה את הרעיון, לכתוב חוברת לחליל, שתכיל אריות גדולות ממיטב הרפרטואר האופראי, מותאמות לרגיסטרים השונים של החליל. על החלילן להקשיב לאריה באופרה, ללמוד את המציאות האופראית שבבסיס האריה, להתרגש עד דמעות ולהזדהות עם הדמות ואז לנגן את האריה לא כמו חלילן, כמו זמר או זמרת. לא לנגן חליל – לשיר חליל!

בסתיו של 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. עד אפריל 74' נשארתי מגויס בחיל הרפואה והוצבתי בבתי חולים שונים, בחלקם אושפזו פצועי גוף, בחלקם פגועי נפש קשים. שישה חודשים של חולי וכאב, של משפחות במצוקה של עם ישראל בהלם. כשהשתחררתי נותרתי מדוכא למדי. אמנם תיפקדתי – למדתי באקדמיה ולימדתי נגינה בקונסרבטוריון – אך קומתי היתה שחוחה ונפשי במצולות. נראה, שעליתי על עצבי כל הסובבים אותי עד שנפלה ההחלטה "הקיץ הזה (1975) אתה נוסע למרסל מואיז!".

חשק לכך לא היה לי, אך מצוותם של מורי, אורי טפליץ, ושל אשתי הצעירה היתה נר לרגלי ומצאתי את עצמי במטוס וברכבת שהובילו אותי לכפר בוסוויל Boswil, שבו יש בית אמנים, לידו כנסיה קטנה ובה התקיימה כיתת האמן עם מרסל מואיז.

בימים ההם כמעט לא היו כיתות אמן בעולם – זו של מואיז היתה אולי היחידה באירופה וכנראה הנחשבת ביותר בעולם. שלושה שבועות תמימים ארכה כיתת האמן וניגנו בה כ- 40 משתתפים פעילים. מתוכם בודאי 30 יפנים... מואיז היה אז בן 86, שנה קודם לכן מתה עליו אשתו.

שווייץ – פסטורלה, 700 שנים ללא מלחמה, הדבר המסעיר ביותר הוא הפרות הרועות באחו, שלוה שורה בכל. איפה מלחמה! איה דאגה! גם החום המעיק איננו – נעימות פושה בכל.

ואז, בערב הראשון לקורס, ראיתי לראשונה במו עיני את האגדה: איש בא בימים, מהלך באיטיות, מקטרת מרשימה תחובה בפיו ואין שמץ זקנה בהתנהגותו. עיניו בורקות, פיו מלא שירה, אהבת חיים ניתזת מכל איבר בגופו והדיבור קולח ממנו בשפע ובקול עזוז (בשפה האנגלית, שמפיו יכלת ללמוד דרכה אך ורק צרפתית...).

פנינים אין ספור נאמרו על-ידי מרסל מואיז במהלך אותם שלושת השבועות: "אין דבר יפה יותר מלנגן סולם" – "There is nothing more beautiful than a scale" אמר באחת הפעמים (רק מי שמבין פרנקליש Franklish כפי שמכנה זאת רעי, החלילן הדגול Patrick Galois) והחל לשיר את התרגיל הרביעי מהחוברת של טפנל-גוברט (E.J.4). שר בסולפז' צרפתי – דו – רה – מי – פה וכו' ועל כל פסגה אליה הגיע שר מין פורטמנטו רך, ללמדך שככל שהצליל החליל יותר גבוה כך הוא "רואה יותר נוף", הוא מלא הבעה יותר, "יפה". בכלל היופי נשפך מאישיותו ללא הרף – יופי הביטוי המוזיקלי, יפי הצליל של החליל, יפי העולם, החיים.

חלילו של מרסל מואיז

חלילו של מרסל מואיז

הדיכאון שלי חטף דיסוננס קוגניטיבי. הנה, למולי, אדם קשיש, ימיו ספורים, איבד את אשתו האהובה אך לאחרונה, חייו מאחוריו; והנה הוא סמל החיות ואהבת החיים, כולו אומר שירה. הערב עטף אותי בנעימות, שקט רגוע חיבק את הכפר והמוזיקה – כולה אהבה ויופי. מלחמה? דיכאון? איפה?! כיצד?! אפשר בהחלט לומר, שבנוסף להיותו של מואיז חלילן נפלא ומורה דגול, הוא שימש כפסיכיאטר הטוב ביותר שניתן לו לאדם לאחל לעצמו. האם הוא ידע על תכונתו זו?


 

חלילנים צעירים עלו על הבמה וניגנו בפני מואיז ממיטב הרפרטואר הרומנטי לחליל. "מיטב"? בעיקר יצירות מבריקות מהמאה ה-19, נושאים ווריאציות על מנגינות עם, שחלקי שש-עשרה הם המקצב באיטי ביותר בהן. אף אחד לא רצה לפספס את תהילת העולם ואת הקריירה הבין-לאומית שציפתה לו (או לה) לאור הצלחתם המסחררת בכיתת האמן...

"אין דבר יפה יותר מלנגן סולם". מרסל מואיז מדריך חלילנית בסטודיו

"אין דבר יפה יותר מלנגן סולם". מרסל מואיז מדריך חלילנית בסטודיו

חרדה היתה תוקפת אותי כשהתהלכתי בסמטאות הכפר Boswil. מכל חלון בקעו צלילי חליל במהירויות על, שלא חלמתי להגיע אליהן. כל חלילני העולם התאמנו בשצף על היצירות הללו והוכיחו לי כיצד אני, שהתמסרתי לעומקה של המוסיקה ולחשיבותה, השארתי את הטכניקה מעט בצד. סבור הייתי, שמהירות-על היתה במחיצתם של טייסי קרב... איפה?! רצונך להיות חלילן מצליח – נגן מבריק!

הדבר לא היה לקורת רוחו של מואיז, שהתחננן לעבוד גם על תרגילים ואטיודים. מואיז בחר ביום תכול שמיים ומבושם בריחות פרחים מן השדות מסביב והגיע לאולם ובידו, לראשונה בקורס, חלילו. רחש של התרגשות עבר בין האנשים בכנסיה הקטנה, תחושה של רגע הסטורי: "אנו עומדים להאזין במו אזנינו לצליליו המופלא של המאסטרו הגדול!". פנה מואיז לקהל ואמר: "אתם לא רוצים לנגן לי תרגילים – אנגן אני לכם תרגילים! אנגן לכם תרגיל צליל מתוך De la sonorite". (זוהי חוברת מפורסמת של מואיז, שמכילה תרגילים בסיסיים לתרגול הפקת הצליל ולהעלאת המודעות לגבי איכויותיו השונות). אכזבת-מה לרגע קצר – דווקא בתרגיל צליל 'משעמם' בוחר מואיז?

ואז קירב הזקן את חליליו לפיו והפיק את הצליל סי שני, בו מתחיל התרגיל. ניגן אותו פעם, ואז פעמיים ויותר, עד שייצב אותו ויכול היה להמשיך ממנו לצליל הבא: סי במול. וממנו לזה שאחריו וכך על-פני המנעד כולו של החליל כולו [הנה קטע מתחילתו של התרגיל]. לבבי כאילו חדל מלפעום. צליל יפהפה, מלא ביטוי נשמע בכנסיה הקטנה, זך, טהור, מלא געגועים. לפתע נותרו מיותרים כל המלחינים הדגולים - הצליל עצמו הוא המוזיקה הגדולה, צליל החליל מבטא עולם ומלואו. היה משהו בצלילו של מואיז, שגרם לדמעות ללחלח את העיניים ולנשמה להתייפח מעצבות מהולה ביופי אדיר. פילוסופיית החיים של מרסל מואיז נשמעה היטב מצלילו, דרך חיים שמחברת אבדן, פרידה ועצב עם שביב מפעם של תקווה, שביל של אור לנפש האדם, שמלאה במכאובים אך ניזונה מן התקוה.

שקט גמור שרר בכפר ביומיים שאחרי אותו רגע מרטיט. איש לא העז עוד להתאמן, הפסאז'ים המהירים כותתו למחשבות מעמיקות, להבנת גודל הרגע, לשלווה.

זהו מרסל מואיז שלי.

האזינו להומורסקה של דבוז'אק בעיבוד לחליל ולפסנתר בנגינת מואיז. האם גם עליכם הקוראים, משפיעה הנגינה כפי שתיארתי?