נאבוקו לא נתן לי מנוח

פלאסידו דומינגו בתפקיד "נאבוקו", מתוך הפקה בתיאטרון הלאומי של סין, 2013. צילום: GBOpera

הסיפור לאופרה "נאבוקו" תפס את ג'וזפה ורדי בעת שלא רצה עוד להלחין ולו תו אחד, אך שורה אחת שתפסה את עינו במקרה, הובילה אותו לחבר את היצירה שהזניקה את הקריירה שלו, ונהפכה לסמל לאומי.

"נאבוקו" היא האופרה השלישית שג'וזפה ורדי כתב, ב-1842, כשהיה רק בן 29, (לאחר "אוברטו, רוזן סאן בנפיצ'ו" מ-1839, והאופרה הקומית "מלך לשעה" מ-1840) בשנה שכתב את "נאבוקו" מתו אשתו ושני ילדיו מדלקת קרום המוח. ורדי היה שרוי בדיכאון עמוק (הוא נשבע אז שלא יכתוב עוד אופרות, ולא עמד בדברתו).

אך כדי להבין את התגובות שלהן זכתה "נאבוקו" לאחר פרסומה, יש להבין גם את מצבה של איטליה באותו זמן ואת רחשי-לבו של ורדי כלפי מולדתו: מלחמת ספרד-אוסטריה הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה והיא נותרה מחולקת לרפובליקות וממלכות זעירות תחת שלטון זר. כשפלש נפוליאון לאיטליה הוא ייצב בה שלטון ממושך. לאחר תבוסתו התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. ורק ג'וזפה גריבלדי הוא זה שהצליח, לאחר מאבקים רבים, לאחד את איטליה סופית ב-1870.

ג'וזפה ורדי, שנולד ב-1813 (ומת ב-1901) חי אפוא בתקופתו של גריבלדי ואהדתו היתה נתונה למטרה הלאומית, אם כי היתה סמויה, ובדרך כלל לא הביע אותה באופרות שלו. שנים רבות סרב לדבר על עברו אך ב-1879, כשהיה בן 66, הצליח ידידו והמו"ל שלו ג'וליו ריקורדי לשכנע אותו לדבר על תפישותיו דעותיו ורעיונותיו. הוא שיתף פעולה בכך שהכתיב לריקורדי את זיכרונותיו. כך תיאר את המהלכים והארועים שהובילו אותו לחבר את "נאבוקו", המבוססת על סיפורו של נבוכדנצר, המלך הבבלי שקורותיו מתוארים במקרא (ספר דניאל פרק ד'), האיש שערך מצור על ירושלים שבסופו נהרסה העיר, נחרב בית המקדש, והחלה גלות בבל:


"האופרה 'מלך לשעה' נכשלה. ברור שהאשמה היתה תלויה בחלקה במוסיקה, אך היתה גם תלויה בביצוע. כשמחשבתי מיוסרת בגלל אסוני המשפחתי, לבי מר בגלל כישלון עבודתי, הייתי בטוח כי לא אמצא כל נחמה במוסיקה והחלטתי שלא להלחין עוד... במקרה נתקלתי, בערב מושלג אחד, באמרגן מרלי בדרכו אל 'לה-סקאלה'... שם הראה לי כתב-יד שלא רציתי תחילה לקרוא... הוא תקע אותו לידי והכריח אותי לקחת זאת הביתה... בדרכי הביתה הרגשתי אי-נוחות, עצבות עמוקה וכאב אשר מילא את לבי. כאשר הגעתי הביתה, השלכתי את כתב-היד בתנועה פראית על השולחן ועמדתי בוהה בו. הוא נפל ונפתח, ומבלי משים התבוננתי בו, בדף וקראתי את השורה: ' Va, pensiero, sull'ali Dorate' ('דאי, מחשבה, על כנפי-זהב'). העפתי מבט בחרוזים והתרגשתי מאוד, במיוחד מפני שהם היו כמעט גרסה חופשית של התנ"ך, שתמיד נהניתי לקרוא".

"קראתי קטע אחד ואחר כך קטע נוסף. אז, נחוש בדעתי לא להלחין עוד, הכרחתי את עצמי לסגור את הספר וללכת לישון. אך 'נאבוקו' המשיך להתרוצץ במחשבתי ולא יכולתי לישון. קמתי וקראתי את הליברטו, לא פעם אלא פעמיים או שלוש, כך שעד הבוקר כמעט ידעתי אותו בעל פה. למרות זאת הייתי נחוש לדבוק בהחלטתי ובאותו היום חזרתי אל התיאטרון והחזרתי את כתב היד למרלי... הוא החזיר לי את כתב היד בכח".

"מה יכולתי לעשות? חזרתי הביתה עם 'נאבוקו' בכיסי. יום אחד חרוז, יום לאחר-מכן עוד חרוז, מדי פעם תו פה ושם, פעם פסוק. האופרה נכתבה לאִטה... כשהבאתי אותה למרלי - שהבטיח לי בזמנו כי אם תהיה מוכנה הוא יעלה אותה מיד - הוא טען כי העונה כבר מלאה בשלוש אופרות של מלחינים ידועים ויהיה זה סיכון להעלות אופרה רביעית של מלחין צעיר. מוטב לחכות לעונה הבאה. הוא הבטיח לי כי יעסיק רק אמנים טובים, אבל אני סירבתי ביודעי כי יהיה זה בלתי אפשרי למצוא אמנים טובים יותר מהנוכחיים - שידעתי כי יש להם חוזה, ועליהם סמכתי. למרות שמורלי רצה לרצות אותי, ראיתי את תוכניתה של 'לה-סקאלה' ו'נאבוקו' אינה מופיעה בה".

"באשר למורלי, הוא לא טעה לגמרי מבחינת נקודת השקפתו של אמרגן - להעלות ארבע אופרות בעונה אחת עלול להיות מסוכן, אך אני צדקתי מבחינה אמנותית בכך שהתנגדתי לו...
"הייתי צעיר בעל דם חם! כתבתי למרלי מכתב מגעיל ובו הבעתי את כל מורת רוחי. אני מודה בכך שברגע ששלחתי אותו התחרטתי וחששתי שמא הרסתי הכל.
"מורלי הזמין אותי אליו וקרא ברוגז: 'כך כותבים לחבר? עם זאת, אתה צודק. נעלה את 'נאבוקו' הזה, אך עליך להבין שיש לי הוצאות גדולות על שלוש האופרות האחרות ולא אוכל להרשות לעצמי תפאורות או תלבושות חדשות. אתאים את מה שיש לי במלתחה כמיטב יכולתי".

"הסכמתי לכל - כי חששתי מפני אי העלאת האופרה. פורסמה תוכנית חדשה, ובה סוף-סוף קראתי: 'נאבוקו'...
לבסוף, החלו החזרות בסוף פברואר 1842 ו-12 ימים לאחר חזרת הפסנתר הראשונה היא הועלתה, ב-9 במארס. יהיה זה הוגן לומר כי הקריירה שלי החלה להמריא עם האופרה הזאת ולמרות הקשיים נולדה 'נאבוקו' תחת כוכב-מזל כי אפילו מה שעלול היה להזיק לה הפך לתועלתה".


ורדי לא הגזים: האופרה היתה להצלחה אדירה... הקטע "Va, pensiero" ריגש את הקהל עד כדי כך שדרש כי יושר גם כהדרן. ההדרנים היו אסורים אז במילאנו כי תכופות נחשבו לקריאות מרד נגד הכובש האוסטרי ו-"Va pensiero" היה קטע משלהב מאוד. היה קל לאזרחי מילאנו שנשלטו בידי האוסטרים לראות עצמם כאותם יהודים הסובלים תחת השלטון נבוכדנצר הבבלי; הם עשו את ההקשר ועשו זאת בקולניות. בעזרת העיסוק בנושא התנ"כי, נהפך ורדי מיד - ושלא מדעת - למלחין ה-Risorgimento "התחייה" – אותה תנועה שפעלה לאיחוד איטליה.

ורדי גרם לכך "שלא מדעת" שכן לא היתה כל סיבה לשער זאת. כשכתב את "Va, pensiero" כוונתו היחידה היתה להפוך את הסיפור התנ"כי למוזיקה. אמנם אהדתו היתה נתונה למטרת הליברליות הלאומית, ולמרות סדרת האופרות ה"פטריוטיות" אשר כתב לאחר "נאבוקו" (פרט ל"קרב לניאנו"), קרוב לוודאי שלא כתב במכוון מוסיקה למען המטרה, וספק אם היה מרוצה מהאסוציאציה שעורר בקרב הקהל.

מקהלת העבדים, אשר הזכירה לוורדי את הפסוקים "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" (תהילים קל"ו):