אורפאוס בפאריס

"הלנה מטרויה", ציור שמן מאת ד.ג.רוזטי משנת 1863. צילום: Elke Walford

פרופ' עודד זהבי על המלחין שקיבל את המקום הראוי לו במאה ה-21.

נפלאות הן הדרכים בהן מתקבעת בתודעה ההיסטורית חשיבותו של מלחין. באך, מהלר או שוסטקוביץ' חייבים כנראה חלק מתהילתם המתמשכת למבצעים (מנדלסון, סטוקובסקי וברנשטיין בהתאמה) שהפיחו רוח חיים מיטיבה בפרטיטורות שלהם. אחרים, זכו בחייהם או לאחר מותם להיות יקירי הממסד או האקדמיה, והיו מלחינים שעשייתם היתה "מלמטה", מן העם, מן הקהל, מלחינים שלצד כשרונם העצום היו גם בבואת התקופה שבה פעלו ויצרו. ז'אק אופנבך, מלחין רציני של מוסיקה אהובה הוא אחת הדוגמאות המרתקות ליוצר שכזה שסדרת ביצועי המופת של המנצח מרק מינקובסקי ליצירותיו מאפשרת לנו היום להתוודע לכשרונו העצום וליפי יצירותיו.

מה היה סודו של אופנבך? בראש ובראשונה הוא היה מלודיסט מזהיר, מתזמר פונקציונאלי להפליא ומלחין בעל חוש והבנה עמוקים לדרמה. הוא הבין במה, הוא הבין היטב קולות וידע ברוב המקרים לבחור ליברטיסטים חכמים ומוסיקליים.

הביוגרפיה של אופנבך לא שיגרתית. הוא נולד בקלן ב-1819 ונפטר בפריז באוקטובר 1880. בנו השביעי של כורך ספרים וחזן לעת מצוא (שמוצאו היה בעיר אופנבך שליד פרנקפורט), החל ללמוד כינור ובגיל תשע זנח אותו לטובת הצ'לו שהוביל אותו אל הקונסרבטוריון של פריז. בתקופת הלימודים התפרנסו אופנבך ואחיו בין היתר משירה במקהלת בית הכנסת שבעיר.
מיד עם סיום לימודיו קיבל אופנבך משרת צ'לן בבית האופרה "קומיק" בפאריס. הוא גם למד הלחנה תקופה קצרה אצל מלחין האופרות פרומנטל הלוי ("היהודיה") שהיה, כמוהו, בנו של חזן.

הקהל הרחב נחשף למוסיקה של אופנבך בשנים 1836-7 כאשר וולסים שחיבר בוצעו בגני הטווילרי שבפאריס. בד בבד יצא שמו כצ'לן מחונן שהוזמן למיטב הסלונים של פריז. בשנת 1838 הוא עזב את משרתו בתזמורת האופרה וחבר למלחין אדולף פרדיננד פלוטוב (מחברה של האופרה "מרתה"), והשניים חיברו וביצעו מוסיקה קלילה ואלגנטית (שהלחינו במשותף) לצ'לו ולפסנתר להנאת האצולה הפריזאית. אופנבך החל להבין בשנים הללו דבר או שניים על חיי העשירים ומנהגיהם, על העדפותיהם וגם על מידת הביקורת המרומזת שהם מסוגלים לספוג.

אופנבך הצ'לן שיתף פעולה עם אומנים נחשבים כמו הפסנתרנים אנטון רובינשטיין (1841) ופרנץ ליסט) 1843). בשנת 1844 ניגן בשלישיה עם יואכים ומנדלסון בטירת וינדזור בשבוע מרוץ הסוסים המלכותי, וב-1850 הצטרף אופנבך כמנצח ללהקת הקומדי פרסז. הוא ניסה להביא יצירות שלו לביצוע על ידי הלהקה וכשנואש מכך נטל יוזמה ושכר בשנת 1855 את תאטרון מריני הקטן בשאנז אליזה כדי להעלות בו את יצירותיו. בבקשה לרשיון עסק שהגיש לעירית פריז כתב שהוא מבקש להעלות בתיאטרון הקטן "סוג חדש ומקורי של תיאטרון מוסיקלי שיענה על דרישה של קהלים מגוונים". הוא גם הבטיח שהלהקה החדשה תקדם יצירות בימתיות שיכתבו מלחינים צרפתיים צעירים.

עם קבלת הרישיון העלה אופנבאך ערב שכלל כמה קומדיות מוסיקליות קצרות פרי עטו, הקהל נהר לשמוע את המוסיקה הרעננה וההצלחה של הפקות העונה הראשונה אפשרה לאופנבך לפרוש ממשרתו בקומדי פרנסז ולהופיע עם להקתו באולמות פריז עד שהתמקם באופן קבוע ב"סאל שוויזול". המוסיקה של אופנבך הפכה לפופולרית מאד, ובשנת 1856 הכריז על תחרות קומפוזיציה למלחינים צעירים, שבה היה אחד הזוכים צעיר אלמוני בשם ג'ורג' ביזה. ההצלחה בפריז הביאה את אופנבך ואת להקתו גם ללונדון וגם שם הם זכו להצלחה גורפת. החל בשנת 1858 החל גם להלחין ולבצע גם אופרטות מרובות משתתפים, הבולטת שבהן הייתה "אורפאוס בשאול".

הצלחתו של אופנבך בקרב חובבי הבידור המוסיקלי תרמה מאד לשיפור מצבו הכלכלי אבל בני דורו ראו בו עדיין מלחין של "מוסיקה קלה". דווקא עליית החשיבות של סוגת ה"אופרה בופה" בכל רחבי אירופה ובעיקר בווינה הפכה את אופנבך המלחין והמנצח למבוקש מאד בכל רחבי היבשת. הוא הלחין את מיטב יצירתו "הלנה היפה" (1864), "חיי פאריס" (1866), "הדוכסית מגלושטיין" (1867) ו"לה פריקול" (1868). ערב שבו הוצגו יצירות אופנבך בשלושה תיאטראות שונים בפריז לא היה נדיר.

אלא שמלחמת האזרחים של 1870-1 הביאה לשינוי מגמה בדרישות ובציפיות של צרכני הבידור המוסיקלי, ומעמדו של אופנבך החל להתערער. בשנת 1873 לקח על עצמו את ניהול תיאטרון "לה גטה" (La Gaîté) ונתגלה באופן כמעט מיידי כאיש עסקים כושל שנאלץ להכריז על פשיטת רגל לאחר שנה.

מעמדו וכישרונו כמלחין אפשרו לו להתאושש במהירות. מיד לאחר פשיטת הרגל הוזמן לחבר (בשכר נאה מאד) מוסיקה למחזה חג מולד באולם "אלהמברה" בלונדון וכשהלחין בשנת 1876 מוסיקה לתערוכת היובל בפילדלפיה כיסה לחלוטין את הפסדיו הכספיים. הוא ניצח על 40 קונצרטים במסעו לניו יורק ולפילדלפיה וכשחזר לפאריס פרסם זיכרונות ורשמים ממסעו לאמריקה. בשנים האחרונות לחייו חווה אופנבך הצלחה מתמשכת של יצירותיו אצל הקהלים בלונדון ופריז, אבל היה שקוע רובו ככולו בכתיבת האופרה הדרמטית שעליה חלם "סיפורי הופמן". הוא הקדיש להלחנתה את כל זמנו בשנת חייו האחרונה (1880), אבל במהלך השנה התדרדרה בריאותו והוא נפטר בפריז בחודש אוקטובר. לבקשת המשפחה השלים את הפרטיטורה של סיפורי הופמן המלחין ארנסט גירו, מי שכתב בשעתו גם את הרצ'יטטיבים הנוספים לאופרה כרמן של ביזה.

המוסיקה של אופנבך זכתה במשך השנים לזרזיף של הקלטות שניתן היה להבחין בו בשלוש קטגוריות: מבצעים (זמרים ומנצחים) שראו עצמם אמונים על מסורת המוסיקה הצרפתית והקליטו אריות, או לקטים מתוך המוסיקה של אופנבאך, שהבולט שבהם היה המנצח והמעבד מנואל רוזנטל שגרסתו ל"חיי פריז" הפכה מקובלת מאד. הקבוצה השנייה הייתה של מנצחים שהתמחו בביצועי יצירות שנחשבו כממוקמות על קו התפר שבין מוסיקה קונצרטנטית ומוסיקה פופולארית, על הקבוצה הזו ניתן למנות את ארתור פידלר שהקליט עם ה"בוסטון פופס" מספר גדול של יצירות אופנבך וכן את אנדרה פרווין. הקבוצה השלישית הייתה של זמרי אופרה "כבדי משקל" כדוגמת ג'ואן סאת'רלנד, פלסידו דומינגו וניקולאי גדה שהקליטו את "סיפורי הופמן". ביצועי אופנבך של מינקובסקי קבעו כאמור סטנדרט חדש והביאו את המלחין הזה אל המקום הראוי לו גם במאה העשרים ואחת.