מאחורי הקלעים של עולם האופרה

צילום: לירן לוי

עולם האופרה מצטייר מבחוץ כזוהר, נוצץ ומסעיר. האמנם?

לפי תמונות ו"האשטגים" של זמרי אופרה בפייסבוק – חייהם נראים נוצצים ומסעירים- הם מטיילים בכל העולם, חיים בלופטהנזה או אליטליה, אוכלים במסעדות פאר, לובשים שמלות וחליפות יוקרתיות וכולם חברים של כולם. אם נשים רגע בצד את התמונות הוירטואליות, החיים של זמרי אופרה הם די קשים, תובעניים ובודדים ואת זה לא תגלו באף תמונה אלא בנבכי נשמתם.

הדבר הראשון שמגלים בתחילת הדרך כזמרי אופרה מקצועיים הוא שכישרון זה לא ה"הקול". נדרשת חבילה הרבה יותר רצינית ומשודרגת כדי להצליח- מעבר לקול הטבעי היפה ולמוסיקליות, ישנן דרישות מחייבות שלא לומדים אותן כמו מראה חיצוני משובח, יחסי אנוש טובים, אמרגן מוצלח, קשרים ויחסי ציבור. רצוי גם אינטליגנציה והרבה מזל. אם ניחנת במיטב הדרישות, מתחיל המסע שהינו רצוף עליות ומורדות, אכזבות, הצלחות, ריגושים ורגעי שעמום. מסע שמתחיל עם מטרה וחלום גדול, מקבל קצת יותר פרופורציה בשלב מאוחר יותר והתפכחות בשלב עוד יותר מתקדם. במשך הזמן המטרה מטשטשת ומבינים שישנה דרך. אמנם ארוכה אך מאוד מאתגרת.
בדרך נתקלים בכמה דברים שמשפיעים מאוד על האישיות האמנותית שלך. להלן כמה מהם:

אגו- מילה כה קצרה אך מאוד נפוחה. מילת מפתח במקצוע הזה. אשרי האמן שיכול לשים את זה בצד ולהתרכז אך ורק באמנות.
נתקלים בזה עוד ביום הראשון ללימודים באקדמיה למוסיקה וזה ממשיך ומלווה אותך לאורך כל הדרך. ישנה היררכיה ברורה בעולם האופרה ועד שאת לא תהיי "אנה נטרבקו", מותר לך רק אגו קטן ולא מזיק. ישנם קולגות שהדיבור שלהם על עצמם אורך יותר זמן מהקריירה שפיתחו.

ישנם קולגות מכל הסוגים ומכל המינים- יש את המפרגנים, המקנאים, המתחשבים, המבקרים, המתעלמים, המתוסכלים, האגואיסטים והשקועים ברחמים העצמיים. ומה עם קולגות על הבמה? חשבתם פעם איך זה להתאהב ולהתנשק על הבמה עם טנור שאינו נראה או נשמע כמו מאהב צעיר? או אחד שהחליט להשמיע לך (ולא לקהל) את האריה שלו קרוב מאוד לתוך האוזן? או איך זה לשיר דואט אהבה עם זמר שאכל הרבה בצל ושום ביום הופעה? לעומת אלה, ישנם פרטנרים נפלאים על הבמה שמעניקים לך השראה, ריגוש וביטחון והשירה במחיצתם מביאה אותך לשיאים חדשים.

דינאמיקה בין מנצח לבמאי- כאשר שני האדונים הללו דומיננטיים, רצונך להיות רק זבוב על הקיר ולא בתפקיד אפילו הקטן ביותר. בסיטואציה כזאת בה כל אחד מהם מחפש סמכות בלעדית עליך, צריך לדעת לתמרן בין רצונות הבמאי לבקשות של המנצח ולאמת הפנימית שלך כאמנית מבלי שזה יפגע אחד בשני. זה הופך לקשה ומאתגר יותר, כאשר הבמאי מחליט על קונספט בימוי מודרני שאינו קשור לליברית האופרה או למוסיקה. למדת יציבה נכונה, הפקה של צליל עם תמיכה ושחרור אויר מבוקר והנה מגיע במאי שדורש תנועות ושפת גוף שסותרות לגמרי את כל העבודה וההכנה המוסיקלית שעשית. את מוצאת את עצמך בתנוחה על הגב, כשהטנור צווח לך באוזן ואין סיכוי שתראי את המנצח בדיוק בכניסה קריטית באופרה. אם הבמאי דומיננטי בהפקה, שום משא ומתן לא יעזור ונותר לך רק להשלים עם המצב ולנסות להפיק את המיטב באמצעות הכלים הטכניים שרכשת. ישנם גם במאים שקשובים יותר לצרכי הזמרים וניתן לשכנע אותם לוותר על כמה רעיונות קיצוניים לטובת הפקת צליל איכותית ושמירה על ניואנסים מוסיקליים. לעומת הבמאי שאינו נמצא על הבמה בזמן ההופעה החיה, ישנו המנצח ואיתו מתקיים "דואט אהבה" (או שנאה, תלוי במנצח) כל ערב מחדש. זמרים מעריכים ומוקירים מנצחים קשובים שמישירים מבט אל עיניהם ונושמים איתם. מנצח שמבין את טכניקת הפקת הצליל והנשימה של זמר, ייתן לו תמיכה, אנרגיה והשראה ויזכה לקבל ממנו את כל אלו בחזרה.

אודיציה- הנה מגיע הרגע אחרי כל כך הרבה שנים של לימודים בחממה של האקדמיה למוסיקה ובמעבדה של המורה לפיתוח קול. האודיציה. סוף-סוף קוראים לך למבחן המכריע שאחריו תקבלי עבודה או תאלצי להמשיך ולמלצר או להיות סדרנית עד הפעם הבאה. בלילה שלפני האודיציה ההתרגשות עצומה. לעיתים אף מלווה בחוסר שינה, מחשבות אינסופיות והקאות. זה קורה לרבים מאיתנו אבל לא נעז לחלוק את זה עם אחרים כי זה מעיד על חולשה וזוהי תכונה לא נחוצה במקצוע שלנו. כאשר זה מגיע צצות השאלות: למה הייתי צריכה את כל זה? מה היה רע בללמוד מנהל עסקים? אולי לבטל? אני לא מרגישה טוב. שלל תירוצים וספקות והעיקר לא להיות נוכחת במעמד הזה. ובאודיציה עצמה, מבט לבוחנים תוך כדי שירה "קארו נומה" צצות המחשבות- הוא לא מסתכל בכלל, ההוא כל הזמן מסמס, למה הם לא מחייכים? אולי הייתי צריכה ללבוש שמלה אדומה? למה בחרתי את האריה הזאת? הנה מגיע הצליל הגבוה...נגמר. אחרי כל כך הרבה שנות לימוד, אינספור קואצ'ים ושיעורי פיתוח קול, דיקציה ומשחק, היו לך חמש דקות להרשים...שיקום הזמר שנהנה לעשות אודיציות.

בדידות- נסעת לסיבוב אודיציות, צלחת את האודיציה העשירית וקיבלת תפקיד. ברכות! בעקבות זאת, את נוסעת להפקה לתקופה של חודשיים או לקונצרטים לתקופה של שבוע ובין אם את במלון מפנק או בדירה, את תמיד מרגישה בודדה. בהפקה כולם חברים של כולם, אבל לרוב בשעות החזרה ומקסימום לבירה שאחרי.
הבדידות מגיעה גם בעקבות הצלחתך. ככל שתצליחי תרגישי בודדה כי ישנם קולגות שקשה להם לעכל את הצלחתך, יעירו הערות עוקצניות ויעדיפו להתרחק. בדידות מתבטאת גם ברגעים שבהם אין לך עבודה ואת מוצאת את עצמך יושבת בבית ללא הופעות. רק לפני כמה שבועות הופעת בלי סוף- הפקות, קונצרטים, חלטורות והנה- כלום. הגעת לתקופת שפל. אף אחד לא מתקשר והיומן נראה ריק מתמיד. כל טלפון הופך לבדיחה שלך עם עצמך: "הנה מתקשרים מלה סקאלה"... ובכל זאת, כמה טוב שיש את התקופות האלה, להטעין אנרגיה ותשוקה למקצוע, ללמוד חומר חדש ומאתגר, לא לקחת את הדברים כמובן מאליו, להרגיש שוב שאת צריכה להתאמץ בכדי להתקדם ושכל פעם שאת מגיעה לפסגה, ישנה עוד אחת שמסתתרת לה מעבר.

"ובכל זאת למה? אין יום שעובר מבלי שאשאל את עצמי את השאלה הזאת. למה הייתי צריכה את כל זה? את הלחץ, האדרנלין, דפיקות הלב? ובכן, התשובה ברורה- אני אוהבת את זה! כשהאורות כבים והספוטים נדלקים אני מרגישה חופשייה להיות מי שאני רוצה. לגעת ולרגש כל אחד בקהל." (ציטוט אישי מתוך מופע: "הדיוות")

כתוב בלשון נקבה אך מיועד לנשים וגברים כאחד.