יש תזמורות שמנגנות ביחד וזה נשמע לא ביחד

צילום: Dresden Staatskapelle PR

לנגן ביחד- איך מגיעים לזה בכלל? האם התזמורת אחראית להיות ביחד או שזה תלוי רק במנצח?

"יש תזמורות שמנגנות ביחד וזה נשמע לא ביחד, ויש תזמורות שמנגנות לא ביחד וזה נשמע ביחד". זהו משפט (מכונן בשבילי) שאמר לי בזמנו המנצח המנוח ג'וזפה סינופולי בעת חזרה מאלפת על סימפוניה של ברהמס.

הנושא הזה של "להיות ביחד" הוא בנשמת אפה של כל תזמורת, תנאי בסיסי לביצוע סביר של מוסיקה תזמורתית ואחד ההבדלים המיידיים והמורגשים ביותר בין תזמורת טובה לתזמורת בינונית. כל תזמורת שמכבדת את עצמה מקיימת סוג של גאוות יחידה על יכולתה לנגן ביחד "כגוף אחד" מכיון שמיד נעמוד על כך שזוהי משימה קשה עד מאוד הדורשת סינכרון בין פרמטרים רבים מאוד ושהעמידה בה מהווה למעשה סוג של פלא.

נהוג לחשוב שזה תפקידו הבלעדי של המנצח לדאוג שהתזמורת תנגן ביחד, שעליו פשוט להיות ברור מספיק בתנועותיו וכך להחזיק את התזמורת ביחד ולתאם בין הקבוצות, אולם בפועל המציאות מורכבת בהרבה. האחריות על התאום בין הנגנים בתזמורת אינה מוטלת רק על המנצח ותהיה זו שגיאה מצד הנגן אם יתייחס אך ורק לתנועות המנצח ויסיר מעצמו את האחריות לכך. יש מספר דברים שרצוי שהנגן יהיה מודע להם וישלוט בהם על מנת "לאפשר לרועה לרעות את העדר" מבלי לבזבז לשם כך אנרגיה רבה מדי ובכך לאפשר למנצח להתרכז ולהתמקד בהעברת רעיונותיו המוסיקליים.

ישנם כמה רבדים של "להיות ביחד": הראשון והבסיסי שבהם הוא הטיימינג בתוך הקבוצה. תארו לעצמכם שאתם מוזמנים לארוחת ערב כשהדרישה מכל יושבי השולחן היא להרים את המזלגות בדיוק באותה עשירית שניה, לחתוך את הסטייק בדיוק באותה זוית, להגיש אותו בו זמנית לפה וללעוס אותו בדיוק באותו קצב עד לבליעתו. זה בערך מה שנדרש מנגני קבוצת מיתרים לאורך כל קריירת הנגינה שלהם! ברגע שנגן אחד או שניים מבצעים משהו בתזמון או במהירות אחרים כל הצליל של הקבוצה יתערער ויתפזר. הקבוצה לא תהיה ביחד וכתוצאה מכך גם לא יתאפשר תאום מספק בינה לבין שאר הקבוצות בתזמורת. נשמע בעייתי ומסובך? ובכן, זה לא כל כך נורא. זה עדיין החלק הקל בכל העניין. חוש קצב טוב, מוביל קבוצה טוב ומנצח טוב בשילוב של קשר עין והקשבה אחד לשני יתנו פתרון מספק לסוגייה בחלק הארי של הזמן.

רובד חשוב נוסף ומסובך הרבה יותר להשגה הוא ההומוגניות והאינטונציה של הצליל בתוך קבוצה ספציפית. כששישה או שישה עשר כנרים מנגנים את אותו הקטע באוניסונו ניתן לצפות שלכל אחד יהיה צבע צליל אינדיבידואלי השונה במקצת משל חברו (ולו רק בשל הכינור השונה שהוא מנגן עליו) וגם האינטונציה יכולה לסטות מעט מכיון שכל אדם שומע קצת אחרת. נדרשת כאן היכולת "לשדר", "לקלוט" ו"לסנכרן" בו זמנית תוך כדי נגינה. על כל נגן מוטלת האחריות לבצע שינויים זעירים בצבע הצליל ובאינטונציה שלו בהתאם למה שהוא שומע באותו הרגע מעמיתיו לקבוצה ומשאר חברי התזמורת. יחד עם זאת הוא אינו יכול לשנות יותר מדי מכיון שאז לא תהיינה נקודות יחוס צליליות ועלול להיווצר "לופ" אינסופי של חיפוש גובה וצבע הצליל. במילים אחרות, יש צורך לאזן בין נגינה בוטחת ונחושה לבין גמישות ויכולת תגובה. מטבע הדברים מוביל הקבוצה יהיה זה שמכתיב את צבע הצליל ושאר הנגנים ינסו להגיב למה שהוא עושה אולם גם כאן נדרש איזון, שהרי אחרת נקבל מוביל אחד שמנגן כיאות ועוד חמישה או חמישה עשר "זנבות".

בטיפול בצליל הקבוצתי ניכר שוני גדול בין תזמורות ומסורות שונות. נוכל לראות זאת אפילו אם נתמקד בתזמורות מרכז אירופאיות בלבד: בפילהרמונית של וינה לדוגמא, הקונצרטמייסטר מכתיב את צבע הצליל, מעצב את הפראזות בחופשיות יחסית ומנגן מעט "נוכח" יותר בעוד שאר קבוצת הכינורות הראשונים מתמחה במעקב אחריו כמעין צל, אבל זאת מבלי לאבד את היופי הצלילי והאמירה האמנותית. להיפך, כשזה עולה יפה זה נשמע כאילו כינור אחד מוגבר מנגן בחופשיות ומתקבל צליל שרמנטי, קליל ובעל יופי ומתיקות מיוחדים. בפילהרמונית של ברלין לעומת זאת, כל הנגנים בקבוצה מנגנים באינטנסיביות רבה, כמעט סולנית, כאשר הם סומכים על כך שבשורה התחתונה ובשקלול כל האינדיבידואלים על רמת נגינתם הגבוהה יתקבל צליל קבוצתי אנרגטי, מבריק ומשכנע, גם אם לא בהכרח ההומוגני ביותר. בתזמורות המזרח גרמניות (דרזדן, לייפציג, ויימאר) הקבוצה כולה נוהגת לנגן בצורה טכנית דומה ככל האפשר- בדיוק באותם אצבועים, באותו מיקום בקשת ובדגש על פרמטר "הקליטה" לעומת פרמטר "השידור" אותם הזכרתי קודם מתוך ציפיה שאם כולם יעשו בדיוק את אותו הדבר ויקשיבו היטב יתקבל צליל הומוגני, חם ועגול, גם אם לעיתים מעט פאסיבי. כמובן שלכל גישה כזאת (ואדגיש שמדובר כאן בהכללה על קצה המזלג) יתרונות וחסרונות ובסופו של דבר הטעם הוא זה שקובע מה נעדיף. גם אצלנו בתזמורת הקאמרטה להבדיל, אנו עוסקים רבות בשאלה האם לנגן בדיוק באותו אצבוע ובאותו מיקום בקשת על מנת להשיג את ה"מיקס" הצלילי המיוחל, או שעדיף לקחת בחשבון שלכל נגן ידיים שונות, תכונות שונות וכלי שונה ולאפשר חופש טכני מסויים על מנת להגיע לתוצאה מוסיקלית אחידה.

לאחר שהסתדרנו בתוך הקבוצה ניתקל במספר אלמנטים נוספים שיש להתייחס אליהם: בראש ובראשונה, התאום בין קבוצות התזמורת. השגת תאום זה היא בעייתית למדי בשל האופי השונה של כלי התזמורת ובמיוחד בשל זמן התגובה ואופי היווצרות הצליל השונה שלהם. מבחינה אקוסטית אידיאלית כל צליל צריך להתחיל מהבאס על מנת שייווצרו הטונים העיליים שלתוכם "נכנסים" הכלים הגבוהים יותר. אולם בהכללה, ככל שהכלי נמוך יותר כך נדרש לו יותר זמן להפקת הצליל.

הזמן שלוקח לצ'לו להדהד מאותו רגע שהקשת מתחילה לזוז על המיתר ארוך במקצת מזה של הכינור, כלומר, זמן התגובה שלו ארוך יותר ומכאן שהוא יצלצל מאוחר יותר אם נגני שני הכלים יזיזו את הקשת בדיוק ביחד. זה כאמור מצב הפוך למצב בניית האקורד האידיאלי, מה שבעצם מאלץ את נגני הכלים הנמוכים לנגן מוקדם יותר או להשתמש בארטיקולציה חדה יותר שתביא את הכלי לצלצול מהיר יותר. לעומת זאת, נגני הכלים הגבוהים יותר נדרשים מצד אחד לא לנגן מוקדם מדי ומצד שני לסמוך על הבאסים שיכנסו "בזמן" כיון שאם ינסו להקשיב להם ורק אז להתחיל לנגן יאבדו זמן יקר גם הם.

בעיה אקוסטית דומה קיימת אצל כלי הנשיפה היושבים במרחק מה מאחור ולכן מצלצלים מאוחר יותר מהמיתרים עקב המרחק הפיזי שגלי הקול צריכים לעבור. אם ינסו להקשיב למיתרים יפסידו עוד כמה מאיות שניה יקרות שבצירוף לזמן התגובה האנושי יהפכו את האיחור המובנה לאפילו גדול יותר. לכן עליהם לשלב הקשבה עם קשר עין (להסתמך על מהירות האור לא פחות מאשר על מהירות הקול...) ולדעת לתרגם את שפת הגוף של המנצח ושל נגני המיתרים לטיימינג הרצוי. זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל שטובי הנגנים וגדולות התזמורות מתמודדים עימה מדי קונצרט. הדבר הקשה ביותר הוא שלעיתים לא יכולים נגני כלי הנשיפה לשמוע כלל את המיתרים תוך כדי נגינה ובמקרים אלה הם תלויים לחלוטין במנצח או הקונצרטמייסטר או באינסטינקט שלהם עצמם.

מכאן אנו למדים שההקשבה לבדה לא רק שלא תועיל אלא עלולה אפילו להזיק עקב הזמן היקר שלוקח לגלי הקול להגיע והאיחור המצטבר שנוצר בשל כך. על כל נגן להיות מודע לתכונות המובנות של הכלי שלו, לזמן התגובה של הכלי, למיקום הפיזי בו הוא יושב, לתכונות האקוסטיות של הבמה עצמה, ורק אז יוכל בעצם לבצע את ההתאמות הנדרשות על מנת לנגן "פשוט" ביחד.

אותה "התאמה של הטיימינג" נדרשת גם כאשר רוצים להפיק צבעי צליל ואפקטים שונים (לפיאנו לוקח יותר זמן להגיב מלפורטה, כלי "רך" כמו קלרינט יצלצל מאוחר יותר מכלי ישיר כגון אבוב, פיציקטו במיתרים הוא מיידי הרבה יותר ממשיכת הקשת ועוד כהנה וכהנה).

בקיצור, אנחנו מדברים כאן על מאות פרמטרים טכניים ואקוסטיים שאמורים להתקיים על מנת לאפשר נגינה תקינה ביחד. כאשר כולם או רובם מתקיימים נוכל להשיג נגינה טובה, אבל גם אז, מה נעשה במקרה של שינויים פתאומיים ובלתי צפויים? במקרה שהסולן מאט או מאיץ פתאום? או אם המנצח דורש לפתע (מתוך השראה ספונטנית) פיאנו כל כך חלש שסביר להניח שיצלצל באיחור? באותם רגעים נדרשת כל התזמורת לבצע שוב תרגום ואדפטציה מיידיים של כל הפרמטרים בזמן אמת. אני בטוח שאפילו מחשב העל החזק ביותר שקיים לא יוכל לקיים מספר כזה של חישובים.

אולם למרות הכל, חשוב מאוד לדעת שכל מה שכתבתי כאן בעצם בטל בשישים. אלה אמנם דברים שחשוב שאנו הנגנים נהיה מודעים להם אבל אם נתעסק בזמן הנגינה במחשבות על הדברים שתוארו כאן לא ישארו לנו כלל זמן ואנרגיה לעשות מוסיקה וגם סביר להניח שהמוח שלנו יקרוס... מה שקובע בעצם, ולכך כיוון סינופולי באמירתו, היא הכוונה המוסיקלית המשותפת, העיצוב המשותף של הפראזה ובעיקר האנרגיה המשותפת שיכולה להיות מופקת רק על ידי קבוצה של עשרות אינדיבידואלים המכוונת ומוכוונת לאותו המקום. כשהכוונה המשותפת והידע קיימים זה פחות משנה אם מנגנים מבחינה טכנית מאה אחוז ביחד. זה פשוט מצלצל ביחד. ואם הכוונה לא תהיה קיימת? זה כבר לא ישנה אם זה ביחד...