"הבן שלך לא יהיה יאשה חפץ"

יאשה חפץ הצעיר. צילום משנת 1912 (בקירוב).

האם להיות כנר בקבוצת הכינורות השניים בתוך תזמורת זה בכלל אותו מקצוע כמו להיות כנר סולן בינלאומי? האם מדובר בכלל באותו סוג של הכשרה?

חובבי המוסיקה הקלאסית, באי אולמות הקונצרטים ורוכשי התקליטים נהנים לראות ולשמוע סולנים מפורסמים, הרכבים קאמריים מצליחים ותזמורות מפורסמות מרחבי העולם שנשמעות ומתפקדות כמו כלי נגינה ענק, מעין מכונה מרובת ברגים ומשומנת היטב.

אולם מיהם בעצם אותם "ברגים" אנונימיים המרכיבים את התזמורות הללו? את נגני כלי הנשיפה קל יחסית לראות, לשמוע ולחוות בצורה אינדיבידואלית עקב תפקידם הסולני ומספרם המועט. אבל מה לגבי הכנרים בתזמורת? האם להיות כנר בקבוצת הכינורות השניים בתוך תזמורת זה בכלל אותו מקצוע כמו להיות כנר סולן בינלאומי? האם מדובר בכלל באותו סוג של הכשרה? לכאורה כן, הרי מדובר באותו הכלי בדיוק, באותם לימודי הנגינה אצל אותם המורים ובאותם מוסדות בדיוק.

בפועל, מדובר בסט דרישות והתמחויות שונה לחלוטין. די ברור לנו מה נדרש מסולן: להיות בעל יכולת טכנית מבריקה, להציג אמירה מוסיקלית מעמיקה, כריזמה, נוכחות בימתית, עצבים חזקים, כל אלו חיוניים לשם פיתוח קריירה סולנית. (כמובן גם הרבה מזל, יכולת שיווק ואמרגן טוב...). אבל מה נדרש בעצם על מנת להיות נגן תזמורת מוצלח?

אקדים ואומר שכמו אצל סולנים והרכבים קאמריים, גם בתזמורות קיימות אסכולות ותרבויות שונות ומכאן שגם דרישות שונות מהנגנים המרכיבים אותן וסדרי עדיפויות שונים בנוגע לדרך ביצוע תפקידם. ישנן תזמורות שיעמידו וירטואוזיות ויכולת אישית מאוד גבוהה בראש הרשימה הכמעט אינסופית של דרישות מהנגן, אחרות יתנו משקל גבוה יותר להשתייכות או התאמה למסורת מוסיקלית מסויימת וטעם סגנוני מסויים (דוגמא מפורסמת היא הפילהרמונית של וינה), אחרות יחפשו דוקא את הגמישות המוסיקלית ושליטה במגוון סגנונות שונים (תכונה הכרחית לרוצים להתקבל לתזמורות המובילות באנגליה כגון הסימפונית של לונדון), חלקן יראו חשיבות עליונה בהומוגניות ויכולת ההשתלבות בקבוצה (אסכולת התזמורות הגדולות המזרח גרמנית: התזמורת הממלכתית של דרזדן, גוואנדהאוס לייפציג וכדומה) וכך הלאה.


רוב הכנרים מתחילים את חינוכם המוסיקלי "כסולנים לעתיד בעיני עצמם או הוריהם". שאיפתם היא להצליח ולבנות קריירה סולנית ועל זה ניתן הדגש בהכשרתם, הכוללת בעיקר למידת אטיודים ויצירות סולו תוך התמקדות בנסיון להגיע לרמה טכנית וירטואוזית שתאפשר להם להשתתף בתחרויות ולפתח קריירה סולנית. מן הסתם זה בדרך כלל לא מה שקורה מבחינה סטטיסטית. רובם המוחלט, אם בכלל ישארו במקצוע, יגיעו להיות נגני תזמורת. האם זה אומר שהם פחות טובים? שהם נכשלו? שהם אמורים להיות מתוסכלים?


ובכן, זה מאוד תלוי כיצד מסתכלים על כך. במקומות בהם המערכת הסביבתית מפעילה לחץ על בני הנוער להצליח כסולנים והדוגמא האישית העומדת בפניהם מורכבת מסולנים בלבד אכן קיימת האפשרות שתיווצר בהמשך תחושת כשלון ותסכול אם קריירה סולנית לא תתפתח. לעומת זאת, במקומות בהם מצליחים להעביר לתלמידים את הרעיון שנגינה בתזמורת גם היא יכולה להיות משאת השאיפות של מוסיקאי, יכול להתבצע מעבר חלק הרבה יותר לחיים המקצועיים וסביר שתתקיים תחושת סיפוק מקצועי גדולה יותר.

נגן כלי קשת בתזמורת צריך, לפני הכל, להיות מסוגל לתפקד היטב בתוך קבוצה, כלומר להתאים את צבע הצליל האישי שלו לצליל של הקבוצה, את עוצמת הצליל לעוצמה הסובבת אותו, להשוות את אופי משיכות הקשת שלו, מהירותן והאינטנסיביות שלהן לעמיתיו הסובבים אותו. להיות מדוייק לחלוטין מבחינה ריתמית ומבחינת אינטונציה (מועמדים רבים נפסלים בבחינות כניסה רק על רקע של ריתמוס לא מספיק יציב, ארטיקולציה לא מספיק מדוייקת, או אינטונציה שלא תתאים לקבוצה. בעצם, מבחינות מסויימות דוקא לסולנים יש חיים יותר קלים כי הם צריכים להתאים רק לעצמם...). עליו להקשיב כל הזמן לסובבים אותו ולהגיב מיידית למה שהוא שומע, אך יחד עם זאת לא להיות פסיבי מדי ולא רק להגיב אלא גם ליזום ולהשתתף בצורה אקטיבית ביצירת המכלול הצלילי והמוסיקלי. הוא צריך להיות מסוגל לעקוב אחר תנועות והוראות המנצח תוך כדי נגינה, עליו לשלוט במסורת המוסיקלית של הגוף בו הוא מנגן, בסגנונות ובטכניקות הביצוע, אחרת יידרש זמן חזרות אינסופי על מנת להביא את כל הנגנים לתוצאה אחידה ומשכנעת.

הוא צריך לספוג מדי פעם "מכות לאגו המוסיקלי" שלו משום שעליו לנגן כפי שהמנצח או מוביל הקבוצה שלו רוצה ולאו דוקא כפי שהיה מעדיף אילו היה לבדו, ואת זאת הוא צריך לבצע על הצד הטוב ביותר כאילו זה בא ממנו. הוא צריך להיות מוכן לפשרות מסויימות בנושאי קצב, מהירות, ארטיקולציה ועוד על מנת להתמזג עם קבוצות אחרות בתזמורת, וזה עוד מבלי להכנס להיבטים חברתיים בין-אישיים. כמובן שבמצב האידיאלי יש התאמה בסגנון, טכניקה וטעם בין הנגן לבין הגוף שבו הוא מנגן אחרת סביר שדרכיהם היו נפרדות, אך בכל זאת, הוא למד והתמחה במשך שנים רבות, פיתח טעם ותפישה מוסיקלית אישיים, למד שהוא צריך לעמוד על במה ולתת את עצמו ומעצמו והנה באים מצד אחד אנשים אחרים ומורים לו כיצד לנגן ומצד שני הוא עדיין צריך להביא את האינדיבידואל האמנותי שבו שהרי אחרת היה בעצם פקיד מבצע הוראות לכל דבר. בנוסף לכך, פעמים רבות עליו לנגן תפקיד משעמם או שולי לכאורה בהשוואה לרפרטואר הסולני אותו למד ועליו התאמן כל חייו. זה לא מצב פשוט וקשה מאוד ללמד וללמוד כיצד להצליח בזה בשיעורים פרטניים של מורה מול תלמיד. לא פלא שזוהי סיטואציה אמנותית מורכבת שעלולה להוביל למצב של תסכול מתמשך או תחושת החמצה.

התרבות העיקרית בה ניתן משקל גדול מאוד לקיומן של תזמורות כחלק בלתי נפרד מהתפתחות המוסיקה והחינוך המוסיקלי היתה בעבר והינה גם היום במרכז אירופה (גרמניה, אוסטרו-הונגריה), בה פעלו תזמורות מקצועיות בשכר מלא כבר מתקופת הבארוק ואילך (התזמורת המהוללת של דרזדן במאה ה-18 שסיפקה השראה למלחינים רבים בשל יכולתה הוירטואוזית, תזמורת החצר במנהיים שבזכותה נוצרה אסכולת מנהיים בתקופת הסער והפרץ, תזמורתו של היידן בחצר הנסיך אסטרהאזה ששימשה כמעבדה לנסיונותיו של היידן בהלחנת הסימפוניות). שם הקדישו אז ומקדישים עד היום תשומת לב רבה להוראת נגינה עם אוריינטציה תזמורתית תוך מתן כלים לתלמיד להתפתח לנגן תזמורת מקצועי. כבר בגיל צעיר דורשים ומכווינים את התלמידים להשתתף בתזמורות שונות על פי גילם ורמתם (שם הטיעון הנשמע לפעמים במקומותינו "שזה הורס לילד את הנגינה" הוא בלתי קביל לחלוטין ואף נתפס כאבסורדי) ודואגים שהתלמידים יתוודעו לרפרטואר תזמורתי עשיר ולא רק ליצירות לכלי בו הם מנגנים. כבר אז מתחילים הנערים לפתח את המיומנויות הדרושות על מנת להיות חלק אינטגרלי מקבוצה.

המנצח סייג'י אוזאווה וקבוצה של קשתנים מצטיינים מאירופה (חלקם סולנים בינלאומיים) המגיעים באופן מיוחד לנגן בתזמורת תחת הדרכתו:

חלק גדול מאוד מתכנית הלימודים והבחינות באקדמיות מורכב מקטעי תזמורת שנלמדים בשקידה בהדרכתם של מורים שהינם חברי תזמורות חשובות תוך הקפדה על מסורת הביצוע והסגנון של אותן תזמורות. (זכורה לי עד היום בחינת הסיום של התואר שלי בברלין, כאשר אחד הבוחנים, חבר בפילהרמונית של ברלין, התעכב באריכות על כמה סימני דינמיקה שלא ביצעתי כהלכה בתפקיד הכינור מהאדאג'טו של הסימפוניה החמישית של מהלר והעיר בצדק שעשויה להיות לזה יותר השפעה על עתידי האישי והמקצועי מאשר לאיכות הביצוע של קפריס של פגניני או הקונצ'רטו של ברהמס שניגנתי באותה בחינה). כל תזמורת שמכבדת את עצמה מקיימת באיזשהי צורה שיתוף פעולה עם מוסדות הלימוד המקומיים או אפילו מפעילה בעצמה מסגרות שמאפשרות לסטודנטים לצבור נסיון אמיתי בנגינת תזמורת מקצועית ולתרגל, להבין ולספוג את הדברים שציינתי קודם (גם בארץ קיים בשנים האחרונות שיתוף פעולה מבורך בין התזמורת הפילהרמונית לאקדמיה בתל אביב שבודאי יניב פירות רבים בעתיד). רק לאחר שעברו את התהליך הזה מתחילים הנגנים לבצע אודיציות לתזמורות שונות, וכשהם מתקבלים לתזמורת מסויימת הם לרוב כבר די "אפויים" ומבינים היטב את הסיטואציה והדרישות המורכבות של להיות נגן תזמורת. למותר לציין שבעקבות תהליך כזה הם גם לא מרגישים תסכול או כשלון בעצם הכניסה לתזמורת אלא להיפך, תחושה שהם הגיעו ליעד רצוי לאחר דרך ארוכה ומכוונת מטרה.

כפי שציינתי קודם קיימים הבדלים משמעותיים בין תזמורת לתזמורת ובין הנגנים המרכיבים אותן, אולם כמה דברים משותפים לכל התזמורות הטובות: הן מורכבות מנגנים מצויינים שלמדו פעמים רבות אצל מורים מאותן התזמורות והתמחו בסגנון ובמסורת שמתאימים בדיוק לתזמורת שבה הם יושבים, והכי חשוב: הם גאים להיות שם! רובם לא מרגישים שהחמיצו קריירה סולנית ולא רואים בכך פחיתות כבוד לנגן סימפוניה של ברהמס בהשוואה לקונצ'רטו לכינור של ברהמס.

כאמור, זה מקצוע קשה ואפילו כפוי טובה לעתים למי שרואה עצמו כאמן ולו בשל האנונימיות והויתור החלקי על האמירה האמנותית האישית. לא כל אחד יכול לעשות זאת ולא כל אחד רוצה לעשות זאת, אולם בצד של "הקצפת" קיימים מספר גורמים משמעותיים ביותר: האפשרות לחוות את המוסיקה הטובה ביותר, לנגן רפרטואר מגוון ואיכותי ביותר, ללמוד ולקבל השראה ממנצחים וסולנים מעולים, ולהיות חלק בשלם שיכול לעלות על סכום חלקיו. נגינה בתזמורת בהחלט יכולה וצריכה להיות מטרה שהורים, נגנים ומורים צריכים לשאוף אליה ולכוון אליה במהלך תהליך החינוך המוסיקלי ולא רק להיות תוצר לוואי של הנסיון להפוך לסולן. כולם ייצאו מורווחים מכך.

הכותב משמש ככנר ראשי בתזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים