הקפריסים של פגניני: אטיודים או יצירות אמנות?

אימג'בנק/Gettyimages

מאסטרו גדול, דמות מסתורית ואישיות גדולה. פגניני תרם לנגינת הכינור המודרנית יותר מכל אדם אחר. בילדותו, כשאביו הכריח אותו להתאמן בארון במשך שעות רבות, התפתחה בו אישיות מפוארת וייחודית, אשר יצרה יצירות חדשות לכינור.

זכיתי להכיר את הקפריסים של פגניני בזכות מורתי אילונה פהר, כאשר מלאו לי 10 שנים. מיד נתקלתי בקשיים הטכניים, אך בניגוד ליצירות אחרות לכינור, יצירות אלה הדהימו אותי ביופיין ועוררו את סקרנותי ואת הרצון של אצבעותיי לעבוד קשה ולהתאמן. לא פלא כי פגניני עצמו הקדיש יצירות אלה "לכל האמנים", מפני שכאשר תרים אחר משמעות ביצירות האלה, מבינים כי להיות כנר מיומן זה פשוט לא מספיק.

הקפריסים מחולקים לשני מחזורים. האחד טכני, והוא מכסה את כל הטכניקה האפשרית והידועה לכינור (טכניקה שנותרה עדכנית מאוד, אם יורשה לי להוסיף), והשני מוזיקלי, המתאר את החיים החזותיים כפי שפגניני ראה אותם, ובו "הקפריס הסקוטי", "הצייד" ו"צחוקו של השטן" ועוד רבים.

עיון בכתבי היד המקוריים של פגניני מגלה שהוא השתמש בכתיב הערבי כאשר הוא רשם מספרים. עובדה זו מצביעה על כך שהיה לפגניני קשר אל אומה מחוץ לאיטליה. סביר להניח שהוא או בני משפחתו הגיעו מספרד, בה עד סוף המאה ה-15 היה קשר הדוק עם העולם המוסלמי (וגם שלטון מוסלמי שאחיזתו הלכה והצטמצמה). השערה זו מסבירה מדוע פגניני השתמש במיספור הערבי, וגם אם חוקרים מסוימים יכולים לחלוק על כך, אין ספק שזו אפשרות סבירה ביותר.

שלמה מינץ בביצוע הקפריס מס' 5

עוד עובדה שניתן לדעת אודות פגניני האדם, הינה שהוא היה אחד האמנים הראשונים אשר פיתחו את הרעיון של פולחן סביב מבצֵע מסתורי, וכמו ליסט הוא היה מסוגל להפוך את מה שהינו 'מובן מאליו' לכדי 'קסום'. אין פלא כי הקפריסים נתפסו במהרה כ"שיא השיאים", ועוררו את סקרנותם של הכנרים והקהל כאחד.

אחת העובדות המעניינות ביותר לציון היא כי פגניני שמר בסוד באופן עיקש את המידע אודות הדרך בה ניגן והלחין, וכך הוא גרם לכנרים ולציבור להיות אפילו עוד יותר סקרנים לגבי כישוריו המפורסמים. כיום אנו יודעים שהשיטה שבה הוא נקט היתה כתיבת קטע קשה באופן בלתי אפשרי, שאפילו הוא עצמו לא יכול היה לנגן, ולאחר מכן בילוי חודשים או שנים בניסיון לשלוט בו היטב.

ניקולו פגניני למול פרדריק שופן

ניקולו פגניני (משמאל) ופרדריק שופן.
איור משנת 1900 לערך. פרסומת צרפתית לתמצית בשר, מהסדרה "סלבריטאים מוזיקליים" של המותג Liebig's Extract of Meat.

לעתים תכופות נאמר כי המוזיקה של פגניני (בדומה לזו של פרנץ ליסט) הייתה תלויה במידה רבה בסגנון נגינתו שלו. יצירות רבות שלו לא פורסמו כלל, מפני שהאמין שלא קיים איש מלבדו אשר יוכל לנגן אותן. רשימה זו כוללת את רוב יצירותיו לכינור ותזמורת, וואריאציות וקונצ'רטי, אשר המתינו ככתבי יד עד לאחר מותו. אולם, הוא איפשר את פרסומן של כמה יצירות להשמעה בהופעות פרטיות. אחת מהן, אופוס 1 - הייתה 24 הקפריסים לכינור.

ליטוגרפיות וציורים רבים בצרפת ובאנגליה מראים לנו כי הטכניקה הווירטואוזית של פגניני הייתה תלויה בדרכו המיוחדת להחזיק את הכינור. ידוע כי אצבעותיו היו בגודל נורמלי, אך הן הוא היה מסוגל למתוח אותן במידה ניכרת, מה שאפשר לו להפיק עצירות כפולות והרמוניות כפולות בקלות. אנו יודעים כיום שפגניני מעולם לא ביצע את הקפריסים בציבור, וגם שאין חובה להשתמש בטכניקה של "הרמוניה כפולה" כדי לנגן אותם, וזאת בניגוד לרבות מיצירותיו האחרות. זה מקשר את הקפריסים באופן מעניין במיוחד אל ויוואלדי או לזמנו של ויוואלדי, בו כל הטכניקות של פגניני היו בשימוש למעט טכניקה ספציפית זו. זה מעיד, כנראה, על הכבוד שרחש פגניני כלפי מלחינים איטלקים מוקדמים ממנו.

הקפריסים הוקדשו "לכל האמנים" (alli artisti) ונקבעו כבלתי ניתנים לנגינה בעליל. כפי שנכתב במילון גרוב: "הקפריסים נעשו ל'תנ"ך' של כל הכנרים והם משמשים לעתים קרובות כקטעי חובה בתחרויות ובבתי-ספר למוסיקה. למרות שלא נועדו לביצוע פומבי, הם אינם אוסף של מחקרים או תרגילים ותו-לא, אלא שילוב מושלם ומאוזן היטב של טכניקת כינור ותוכן מוסיקלי".