כרטיס נייר או דיסקית פלסטיק?

אולם הקונצרטים החדיש "Elbphilharmonie" בהמבורג, גרמניה. בבנייתו הושקעו כ-789 מיליון יורו. צילום: יח"צ

שתי הסיטואציות המתוארות כאן מייצגות את הדרכים העיקריות בהן יכול חובב המוסיקה להאזין למוסיקה (לצרוך תוכן כפי שזה מכונה ביובש בימינו) והן שונות לחלוטין אחת מהשנייה.

"האורות באולם כבו, המנצח עלה על הבמה וקד לקהל שקיבלו בתשואות נלהבות. לאחר מכן הסתובב אל התזמורת. שקט מוחלט השתרר באולם. מאות רבות של אנשים המתינו בציפייה דרוכה לתחילת הקונצרט. המנצח הניף את שרביטו וכלי הנשיפה מעץ החלו בנגינת הכוראל הפותח של "רומיאו ויוליה" מאת צ'ייקובסקי. למשמע התיבות הראשונות עלו דמעות בעיני. לא הייתי מוכן ליופי שמיימי שכזה. אולי אפילו לא ידעתי שהוא קיים."

זו אינה פתיחה של רומן אלא תיאור אמיתי ומדוייק לחלוטין של חוויה שחוויתי בעת ששמעתי לראשונה את הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של קלאודיו אבאדו באולם הפילהרמוני בברלין. משהו באיכות הביצוע, בראשוניות הפגישה עם התזמורת, באנרגיה, באקוסטיקה, או אפילו במצב רוחי באותו ערב גרמו להיווצרותה של חוויה מרגשת וחד פעמית. סביר להניח שאם הייתי שומע את היצירה ביום אחר, במקום אחר או בביצוע אחר כל זה לא היה מתרחש. יתכן אפילו שאם הייתי מקשיב להקלטת הדיסק מאותו הקונצרט עצמו לא הייתי חווה את אותה ההתעלות של הרגע שהרי ישנן חוויות שמורכבות מדברים שקורים ברגע אחד מסויים ואינם יכולים להיות משוחזרים בביטים דיגיטליים ולהיאצר בתוך דיסקית מפלסטיק. אני משער שרבים, אם לא כל באי הקונצרטים חוו בחייהם חוויות מרגשות כמו זו. הלוא האפשרות לחוות חוויה כזאת היא סיבה מצויינת לפקוד את אולם הקונצרטים.

"אני מוזג לעצמי כוסית ויסקי, בוחר דיסק מהמדף ומכניסו לנגן הדיסקים. זמני מוגבל. למעשה יש לי רק כרבע שעה עד שאאלץ לחזור למטלות היומיום הסיזיפיות. אולם אני יודע בוודאות שצפויות לי כעת שמונה דקות של הנאה עילאית. אני מאזין ל "Et incarnatus est" מתוך המיסה הגדולה של מוצרט בניצוח ג'ון אליוט גארדינר. רב שיח אלוהי של זמרת הסופרן, החליל והאבוב לוקח אותי לספירות אחרות. אין ספק: מדובר בהקלטת מופת. רמת הנגנים והזמרת, יופיים של הקול והצליל, עיצוב הפראזות, איכותה הטכנית של ההקלטה. כל הדברים מסתדרים כאן ביחד בצורה מושלמת. אני מכיר את הביצוע על בוריו וזה רק מגביר את ההנאה. לשמחתי איני נאלץ לחלוק את חלל ההאזנה עם אנשים נוספים על שיעוליהם ונייר הצלופן שלהם. ההנאה היא רק שלי, והיא עצומה."

גם זה אינו פרגמנט מתוך רומן גנוז אלא תיאור מדוייק של חוייה אישית אותה אני חווה מפעם לפעם. מן הסתם גם חוויה זו מוכרת לחובבי מוסיקה רבים, אם כי כמובן שסוג המשקה וסוג המוסיקה יכולים להשתנות ותשע הדקות יכולות להפוך גם למספר שעות.

שתי הסיטואציות המתוארות כאן מייצגות את הדרכים העיקריות בהן יכול חובב המוסיקה להאזין למוסיקה (לצרוך תוכן כפי שזה מכונה ביובש בימינו) והן שונות לחלוטין אחת מהשנייה. אמנם חלק מחובבי המוסיקה לא יחמיצו אף קונצרט חי וירכשו בנוסף כל הקלטה מעניינת הקיימת בקטלוג, אולם ישנם חובבי מוסיקה שבמשך חיים שלמים יחוו רק אחת משתי הסיטואציות הנ"ל, ישנם כאלה שמכורים בכל נפשם לאחת אבל לא יגלו אפילו שבריר של עניין בשניה ואולי אפילו יבוזו לה. מהיכן נובע השוני הזה? המוסיקה היא הרי אותה המוסיקה והמבצעים אותם המבצעים. האם רק בעקבות הנסיבות החיצוניות והמיקום הפיזי השונה נוצרים עולמות עד כדי כך רחוקים? לכל אחד תשובות והעדפות אישיות משלו לסוגיות הללו. מן הסתם זה גם עניין של טעם. במאמר זה אתאר על קצה המזלג את ההבדלים בין העולמות השונים האלה מנקודת מבט של מבצע הנוטל בהם חלק ואנסה להראות שבכל זאת צריכה להתקיים גם סינרגיה מסויימת ביניהם.


בקונצרט החי ישנם אלמנטים רבים של אי ודאות: ראשית, איננו יודעים מה תהיה איכותו הכללית של הקונצרט. בעצם אפילו איננו יודעים כלל באיזה צורה תבוצע התיבה הבאה ועד כמה ביצועה יהיה מוצלח אם בכלל. גם אם אנו מכירים היטב את המבצעים, ולעתים תכופות אין זה כך, איננו יודעים אם "יתפסו יום טוב", כמה השראה תהיה להם, איך תהיה האקוסטיקה באולם, האם יגיעו לערב עייפים, לחוצים, עצבניים, או במצב רוח טוב? ובנוסף, אפילו אם יבצעו את חלקם על הצד הטוב ביותר עדיין לא ברור מה יהיה עם משתתף נוסף באירוע- הקהל. האם יקשיב בעיון ובשקט? האם יהיה מנומנם ולא אכפתי? האם יסבול ממחלות בדרכי הנשימה העליונות? האם ירגיש צורך בלתי נשלט לצעוק בראבו במלוא הגרון עוד בטרם ידעך האקורד האחרון? איך יהיו הכיסאות באולם ומה בנוגע לחנייה?

שאלות אלה ואחרות שלא תמיד יש עליהן מענה משביע רצון, הן אלה המרתיעות לפעמים חובבי מוסיקה מביקור באולם הקונצרטים ומנתבות אותם לשמיעת הקלטות מוכרות ונבחרות בתנאים הבטוחים והמוכרים של הבית. אולם לדבר אחד אין תחליף: לאנרגיות העוברות בזמן אמת מהמבצעים אל הקהל ולפידבק מהקהל אל המבצעים. לאנרגיות אלו יש תפקיד קריטי בהוויית הקונצרט. קונצרט חי שבו הקהל מרגיש באנרגיה אמיתית העוברת אליו מהמבצע ובתורו מחזיר אנרגיה אל המבצע (כן, המבצעים מרגישים כשהם מצליחים "לתפוס" את הקהל ולהגיע אליו) יהפוך לאירוע מרגש ומיוחד גם אם יהיו בו נפילות טכניות קטנות פה ושם וגם אם האקוסטיקה לא תהיה מושלמת. במצב האידיאלי תתהווה מעין "ספירלה אנרגטית" שתעניק השראה הולכת וגוברת לנגנים במהלך הקונצרט ומכאן שגם תגביר את הנאת הקהל וחוזר חלילה. בערבים שבהם הדבר הזה מתרחש ייצאו גם הנגנים וגם הקהל מהקונצרט בהרגשה שהם היו עדים לאירוע יוצא דופן וחד פעמי. כמובן שלצערנו אין כמעט דרך לדעת האם ומתי דבר כזה יקרה...

מנגד, התחום בו ניתן לדעת בדיוק מהי התוצאה והאם אנו אוהבים אותה הוא כמובן תחום ההקלטות (אם הקלטת אולפן ואם הקלטה חיה).
בהקלטות אולפן מודרניות (בהן הדרישה להשגת שלמות טכנית הפכה לתנאי בסיסי) ניתן לשלוט בהרבה יותר גורמים, לצמצם למינימום את אי הוודאות וגם לטפל בהקלטה באמצעים טכניים לאחר סיום הנגינה על מנת לשפר את הטעון שיפור. נהוג לנגן קטעים בעייתיים שוב ושוב עד לשביעות רצון המפיק המוסיקלי ולאחר סיום ההקלטות להדביק ולשזור קטעים טובים מטייקים שונים על מנת להגיע לגירסא כוללת משכנעת. אפשר לשחק עם מיקום המיקרופונים והאקוסטיקה עד לקבלת צליל אידיאלי. בעקבות כל זה ניתן להגיע כמעט תמיד לרמה טכנית וצלילית טובה בהרבה מהרמה המתקבלת בהקלטת קונצרט חי או בהאזנה לו.

הדבר היחידי שכמעט ולא יכול להיות נוכח בהקלטת אולפן היא אותה "ספירלה אנרגטית" של הקשר המתהווה עם הקהל שהזכרתי קודם. בהעדרה יהיה קשה מאוד להגיע לרגעים קסומים ומלאי השראה, מה גם שיש לקחת בחשבון את כך שמלכתחילה נגנים רבים אינם מרגישים בנוח בתוך האולפן (שנראה ומרגיש לפעמים כמו מחסן ציוד אלקטרוני) ואת אותה חזרה סיזיפית ומייגעת על קטעים קצרים עד לקבלת האוקיי המיוחל ממפיק ההקלטה, שגם היא אינה תורמת לרעננות או השראה יתרה. ואכן, חובבים ומבצעים לא מעטים מוצאים הקלטות אולפן לעתים קרובות כ"סטריליות", קרות או חסרות השראה.

זוהי אחת הסיבות שהקלטות חיות (או לפחות כאלה שכתוב עליהן "Live Recording") אהובות כל כך על המפיקים וגם נחטפות על ידי הקהל. הן מאפשרות להנות משני העולמות- גם שליטה טכנית מסויימת וגם אינטראקציה עם הקהל וההשראה הנובעת ממנה. אבל גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שרוב ההקלטות שכתוב עליהן "Live" בעצם הודבקו ובושלו משלושה קונצרטים שונים או יותר, בתוספת כמה חזרות וסשנים של תיקונים, גם להן יש מגרעות: האקוסטיקה של אולם הקונצרטים לא תמיד מתאימה להקלטה, צריך לעשות פשרות במיקום וכמות המיקרופונים, נכנס רעש מהקהל, אי אפשר להגיב ולתקן תקלות בזמן אמת וכו'.

למזלנו, ישנן גם דרכים שמאפשרות להכניס יותר "נשמה" גם לתוך הקלטות אולפן: זה קורה כאשר מקליטים יצירות שנוגנו פעמים רבות מול קהל, בסמיכות מירבית לקונצרטים החיים. למשל, מייד לאחר סיור קונצרטים בו נוגנה היצירה שתוקלט. אם הנגן מצליח להכנס לאולפן כשבזכרונו עדיין אצורים הרגעים המרגשים מהקונצרטים החיים עם אותה יצירה יש סיכוי של ממש שיוכל לשחזר את אותן התרגשות, השראה ואנרגיה במידה מסויימת גם מול המיקרופונים באולפן. הנגנים ישחזרו את החוויה המוסיקלית והמפיק והצוות הטכני ידאגו לשלמות הטכנית ולחיבור כל הקצוות. כמובן שזה דורש תכנון לוגיסטי מדוקדק של עונת הקונצרטים ומועדי ההקלטות, לעתים אפילו של מספר שנים מראש אולם למרות האתגר הלוגיסטי זה נהיה מקובל יותר ויותר בקרב גופי ביצוע רבים. תחילה משפשפים את היצירה בקונצרטים, מגבשים אינטרפרטציה ואוגרים חוויות, ואז ניגשים אחר כבוד לאולפן עם הידע, התובנות והזכרונות שנרכשו מול הקהל ומנסים להנציח את הטוב ביותר על גבי התקליט כך שהקונצרט החי עדיין מהדהד בו.

זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לטעון שלחובב מוסיקה רציני ישנה "אחריות" מסויימת, גם אם הוא נמנה בדרך כלל על אלה המעדיפים לשמוע הקלטה טובה ומוכרת בביתם על פני ביקור באולם הקונצרטים. אם ברצונו להמשיך להנות מהקלטות חדשות ומוצלחות טוב יעשה אם יקפיד ללכת מפעם לפעם גם לקונצרטים חיים מכיון שרבות מהקלטות האולפן הטובות ביותר מתחילות את חייהן על במת אולם הקונצרטים כחודשים או שנים לפני הכניסה הפיזית לאולפן ההקלטות. ללא הקונצרטים הן לא תהיינה אותו דבר (אם תהיינה בכלל). ובשביל לקיים קונצרטים צריך שיהיה קהל...