פרישתו של גדול נגני החצוצרה התזמורתיים

נגן החצוצרה הראשי של הפילהרמונית הישראלית, על פרישתו של נגן החצוצרה האמריקני פיל סמית'

עולם המוסיקה הקלאסית הוכה בתדהמה כאשר הודיעה הנהלת התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק על דבר פרישתו של נגן החצוצרה הראשי שלה, פיליפ סמית, שיצא לגמלאות החודש. סקציית כלי המתכת של הפילהרמונית של ניו יורק נחשבת למעין יחידת עילית בעולם כלי המתכת. מנגנים ביחידה זו אגדות חיות כגון פיליפ מאיירס, נגן קרן היער הראשי וג'ו אלסי, נגן הטרומבון הראשי. בראש הפירמידה הזו ניצב, ללא עוררין, פיליפ סמית.

סמית סומן ככוכב עולה עוד בשנת 1975 בהיותו סטודנט לחצוצרה בבית הספר למוסיקה ג'וליארד. בשנה זו, התקבל לשורותיה של התזמורת הסימפונית של שיקגו על ידי המנצח הדגול גיאורג שולטי. שלוש שנים לאחר מכן התקבל לשורות התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק כמשנה לנגן החצוצרה הראשי על ידי מאסטרו זובין מהטה. בשנת 1988 מונה על ידי מהטה לתפקיד נגן החצוצרה הראשי בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק.

פיל סמית' באירוע הפרידה מהפלהרמונית של ניו-יורק

מתוך אירוע הפרידה שנערך החודש לפיל סמית' ב- Avery Fisher Hall, ניו יורק. צילום: כריס לי

קשה לתאר במילים את נגינתו הייחודית של סמית. לא אשכח את הפעם הראשונה בה שמעתי את נגינתו בהופעה חיה. היה זה בשנת 1993 בעת לימודיי בניו יורק. סמית הדהים אותי באיכות הצליל שהפיק. העושר, המתיקות והעוצמה שבצליל שלו היו משהו שלא שמעתי עד אז ולא מאז. הייתה לי תחושה שלא משנה באיזו דינמיקה הוא ינגן, תמיד ישמעו אותו באופן צלול וברור. הצליל הייחודי שלו יחד עם המוסיקליות השופעת והשלמות הטכנית שבנגינתו הופכים אותו, בעיני, לגדול החצוצרנים התזמורתיים בכל הזמנים.

באותה השנה ניתנה לי הזכות הגדולה להיות תלמידו של פיליפ סמית. בג'ונגל של עולם המוסיקה בניו יורק, סקציית כלי המתכת של הפילהרמונית של ניו יורק הייתה ידועה בתחרותיות שלה ובנגניה הקשוחים והדעתניים. להפתעתי גיליתי שסמית הוא אדם צנוע, מופנם, רך ונעים הליכות. כשנפגשתי איתו לראשונה עלתה במחשבתי האמרה -"מים שקטים חודרים עמוק". כן, הוא היה צנוע ומופנם אבל מתחת לפני השטח הרגשתי עוצמה גדולה מאוד.

שנה זו הייתה מאוד חווייתית ומשמעותית עבורי. לידע אותו רכשתי במהלך שיעוריי עם פיליפ סמית, הייתה השפעה עצומה בהתוויית דרכי המוסיקלית. כיום, לפני שאני מנגן סולו גדול בתזמורת, אני מוצא את עצמי חושב על פיליפ סמית ועל הצליל המדהים שלו ומנסה לדמיין איך הוא היה מנגן את הסולו.

מחשבה זו נוסכת בי בטחון, רוגע ותחושה של שייכות למשהו גדול יותר.