שוברט מפתיע את עצמו

Schubert, Franz. Austrian composer; Lichtenthal near Vienna 31.1.1797 ñ Vienna 19.11.1828. Schubert at the piano. Painting, 1899, by

מי שמנגן או מאזין לשוברט מצוי בתחושה שהוא עצמו אינו יודע לאן היצירה תסחוף אותו. זה סוד קסמו

לא מזמן שוחחתי עם חבר קרוב. שיתפתי אותו בתוכנית לסדרת הרסיטלים הקרבה שלי. כששמע שאנגן סונטה מאוחרת של שוברט, הוא שאל אם בכוונתי להרדים את המאזינים... הוא המשיך והמליץ שאבקש מהנוכחים באולם שידליקו את מכשירי הטלפון הניידים שלהם ושירגישו חופשיים לשלוח מסרוני טקסט ולבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלהם בין הפרקים המוסיקליים.

ובכן, הוא לא טעה לגמרי. במחצית השנייה של המאה ה-19 קונצרטים היו ארוע קליל למדי. תוכנית כללה לרוב פרק מיצירה אחת, שלאחריה הושמעו שתי אריות, ואז, אולי, אילתור על מנגינה פופולרית, וכן הלאה. לנגן סונטה שלמה של שוברט נחשב למעשה שלא יעלה על הדעת, שלא להזכיר את העובדה שיצירות אלו בכלל הוזנחו ונשכחו מלב.

נדמה כי אנחנו חיים בעידן שבו כדי שיתייחסו אלינו ברצינות אנחנו צריכים לבנות תוכנית שמורכבת מארבע סונטות שלמות של בטהובן. אם תנגן תוכנית שתכלול עיבודים של ליסט או את המחולות ההונגריים של ברהמס, המשמעות תהיה שלא תיתפש כאמן רציני. אם תנגן רק פרק אחד מתוך סונטה – יוטל עליך וטו מוחלט. ועם זאת, בתוכניות שניגנו הורביץ או רובינשטיין במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הרבה יותר מגוון ודמיון.

את הסונטות של שוברט המשיכו שלא להעריך גם עמוק במאה ה-20. כאשר הפסנתרן הדגול ארתור שנאבל הקליט את הסונטה בסי במול שלו (האחרונה) בראשית שנות ה-30, סרגיי רחמנינוב בא לבקר באולפני אבי רוד בלונדון. בכל פעם שהווירטואוז הרוסי הגיע לאולפנים הללו התקיים הנוהל שעל פיו כל הנוכחים נעמדו בשורה כדי לברך אותו. שנאבל החליט לשתף פעולה ונעמד גם הוא בין שורת המברכים.


כשרחמנינוב ראה את שנאבל הוא שאל אותו לפשר מעשיו שם. אחרי ששנאבל סיפר שהוא מקליט את הסונטה האחרונה של שוברט, רחמנינוב שאל אם יוכל להקשיב. אחרי שהאזין ליצירת המופת המונומנטלית הזאת פנה רחמנינוב אל שנאבל ואמר לו: "אבל זו מוסיקה נפלאה!" שנאבל השיב לו: "אני יודע!"


מה היה אפוא בסונטות של שוברט שגרם להפנות אליהם עורף? אפילו רוברט שומאן בביקורתו על יצירות אלו נכשל מלהכיר במלוא עוצמתן, ובמקום זאת ביקר את "הפשטות וחוסר ההמצאה שלהן." הוא גם המשיך וטען שהסונטות "מתנגנות להן מדף לדף כאילו ללא סוף."

מוסיקה היא אמנות המתקיימת בממד הזמן. תפישת הזמן של שוברט שונה מזו של כל מלחין אחר. אני מניח שאפשר לומר זאת על כל מלחין, אלא שיש ייחודיות מסוימת לאופן שבו יצירתו של שוברט "מתגלית", "נפרשת" בזמן. אני אוהב לומר שבטהובן מפתיע אותנו, בעוד ששוברט מפתיע את עצמו. לבטהובן יש תפישה ברורה מאוד בנוגע למקום שאליו הוא חותר – המטרות והשיאים. עם שוברט ישנה התחושה שהוא עצמו אינו יודע לאן היצירה תסחוף אותו. לפני כמה שנים ניגנתי את הסונטה הגדולה בלה מאז'ור ד. 959 באוזני קלוד פרנק – פסנתרן נפלא, מוסיקאי ומורה. אני זוכר שהוא אמר לי שכשהוא עצמו ניגן את היצירה הוא חש כנהג של "טרולי" (אוטובוס תיירים) באלפים האוסטריים, וממש לפני הנגינה של הפרק האחרון מתחשק לו לקרוא: "כולם לעלות!"

בעת האזנה או נגינה של אחת מהסונטות הגדולות של שוברט אנחנו עוברים מסע – בדרך אנו עשויים להיתקל בנחל נסתר. אנא, עצרו לרגע ונסו ליצור אתו קשר, קרוב לוודאי שהנחל ישיב. אנו לבטח ניתקל במזג אוויר סוער שיסיט אותנו מדרכנו. התעמתו אתו, הילחמו בו, אתם עשויים להצליח. אני גם מקווה שבעת המסע נפגוש עלמה נאה. אנא, התאהבו בה. עם זאת, הרשו לי להזהיר אותכם: היא כבר תפוסה על ידי הצייד. ועדיין, מוטב שתתאהבו, ותיפגעו, ותחושו ברגשות מעורבים של תקווה, ייאוש, וכעס. וגם שכחתי את "שר היער" שאורב לו בפינה. ממנו מוכרחים להיזהר. ואולי מה שאתם באמת מחפשים זה אותו מקום הקרוי בית. אתם עלולים שלא למצוא אותו לעולם, ותרגישו נודדים תמיד. כל אלה תחנות ושלבים הכרחיים אל לבה של המוסיקה, אל לב הרומנטיקה – הטבע, העלמה הנאה, האהבה שאינה מושגת, הנחל הדובר, הסערה, להיות נודד וזר בכל ארץ – וכל אלה באים לידי ביטוי במלוא יופיים ועוזם במוסיקה שחיבר פרנץ שוברט.

הסונטה בדו מינור ד. 958, אותה אני מנגן כעת ברסיטלים, היא בעלת ארבעה פרקים שמרמזים על אופייה הסימפוני. בחירת הסולם - דו מינור - לבטח קשורה לבטהובן והיצירות החשובות שכתב בסולם זה (הואריציות לפסנתר, הסונטה ה"פתטית", הסימפוניה ה-5). אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה הלירית של מוצארט ביצירה. הסונטה היא יצירה אדירת ממדים שנכתבה רק כמה רגעים לפני מותו של שוברט בגיל 31! היא התפרסמה למעלה מעשר שנים אחרי מותו.

אז גבירותיי ורבותיי לפני שאני מתחיל, אנא הרשו לי להתיישב במושב הנהג ולקרוא "כולם לעלות!"

(ארתור שנאבל בפרק השני מתוך הסונטה D.960 בסי במול מז'ור של שוברט)