שוברט והסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

ניתוח הסונטה שנמצאת בראש פנתיאון הסונטות לפסנתר של כל הזמנים מגלה לנו את שוברט בשיאו ובמיטבו

פרנץ שוברט הוא אחד המלחינים שאליהם אני חש קירבה גדולה ומיוחדת. אני קורא את תולדות חייו, שומע את המוסיקה שלו: את השירים, המיסות, המוסיקה הקאמרית, הסימפוניות וכמובן מבצע את המוסיקה לפסנתר ובכל פעם מתרגש מחדש. איכשהו, קיים בשוברט משהו אשר אין אצל אף מלחין אחר. אגדיר זאת במילה אחת – כנות. יש במוסיקה של שוברט משהו שהוא איננו אנושי כמו אצל בטהובן, שומן או שופן, אלא משהו יותר שמימי ונשגב – משהו אשר נע מעבר לתפיסה האנושית.

מלחינים רבים מהווים אבן דרך אמנותית בשל כמות היצירות שכתבו. שוברט נכנס לפנתיאון יותר בזכות האיכות הבלתי נתפשת. המוסיקה שלו עשירה וקולחת. אל מן הצלילים הראשונים בכל יצירה שוברט יודע להכניס את המבצע או את המאזין אל תוך אווירה היפנוטית, אווירה ייחודית שרק הוא יודע ליצור שכמותה. מבחינות רבות ניתן לומר ששוברט הוא אולי האמיתי שבין המלחינים, זה אשר המוסיקה שלו כמו מפלחת אותך בסכין הננעץ בבשר החי. אני מנגן את יצירותיו, וחש כאילו שוברט הוא זה שמתבונן בי... כמו איזה רנטגן אנושי אל תוך הנפש. עבורי פרנץ שוברט הוא כמו ה"ישו" של המלחינים. המלחין המיוסר הנושא על כתפיו את כל צער העולם.

כאשר אנו קוראים את תולדות חייו הקצרים, אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שהם לקוחים מתוך רומן של צ'רלס דיקנס, או של ויקטור הוגו. אדם אשר כל חייו כמה לאהבה ולהכרה. 1.50 גובה, עם שתי מערכות לבוש, ללא משפחה קרובה, עני מרוד שמעט מדי אנשים תמכו בו או העריכו אותו (למרות שאלו אשר העריצו אותו – עשו זאת מכל הלב). ביוגרפים רבים תארו את מסכת חייו כרומנסה סוחטת דמעות עם תיאורים סכריניים, ספקולציות מרושעות אודות זהותו המינית וסיפורים קורעי לב על מותו בטרם עת. למעשה – שוברט היה אדם חביב, איש חברה אוהב אדם, וכל מה שעניין אותו היו ידידיו והמוסיקה שכתב.

שוברט אהב את הפסנתר וכתב הרבה לכלי זה. את יצירותיו ניתן לחלק לארבע קטגוריות: הסונטות, קטעי האופי הקצרים, הפנטזיות והריקודים. מבין אלה – המנוגנים ביותר כיום הם קטעי האופי: האימפרומפטי והמומנטים המוסיקליים, אשר זכו לאין ספור ביצועים והקלטות. גם הפנטזיות זכו להערכה רבה, ואילו הריקודים כמעט ואינם מנוגנים כמעט על במות הקונצרטים. אבל התרומה החשובה והמכרעת לספרות המוסיקה והפסנתר היא ללא ספק הסונטות שלו. הוא כתב 21 במספר (יותר מאשר כתב מוצרט לפסנתר...), אולם אלה הוזנחו במרוצת השנים וכמעט שלא בוצעו במהלך חייו וגם שנים רבות לאחר מותו. היו לכך סיבות שונות. שוברט לא הרבה להופיע, ולא נחשב לאמן בקנה מידה גדול. הוא גם לא היה פדגוג שדאג להפיץ את משנתו כמו בטהובן, שופן או ליסט מאוחר יותר. בנוסף לכך,במהלך חייו וגם אח"כ, התקבע שוברט בתודעה אצל מוסיקאים כמיניאטוריסט ובעיקר כמחבר לידר – עובדה שלא תרמה להמראתן של יצירותיו הכליות האחרות להתבצע או להתפרסם. ובעיקר – כאשר דנים בסונטות לפסנתר, ההשוואה לבטהובן בן דורו (אותו העריץ שוברט עד כדי כאב, ואף היה מנושאי ארונו) גם היא הייתה בעוכריו.

למעשה – רק סונטות בודדות זכו לביצועים ולפרסום במהלך חייו. פסנתרנים בני המאה ה-20, ארתור שנבל ואדוארד ארדמן שהחלו לנגן ולהפיץ את הסונטות בפעם הראשונה (בעיקר את טרילוגיית הסונטות האחרונות), הביאו לכך שהעולם המוסיקלי החל להתוודע ליופיין הבלתי נדלה ולתרומתן המכרעת לספרות המוסיקה. כאשר בוחנים את מחזור 32 הסונטות שכתב בטהובן במהלך 36 שנותיו הבוגרות, אנו עדים להתפתחות מדהימה של הסגנון המוסיקלי לצד התפתחות הפסנתר ככלי. מחזור זה היה אבן בוחן ונושא הערצה וחיקוי עבור שוברט. אם אצל בטהובן אנו רואים שינוי מהותי בתפיסת הפסנתר ככלי ביטוי מן הסונטה הראשונה ועד לאחרונה, הרי שאצל שוברט במהלך 12 השנים בהן הוא מחבר את הסונטות שלו (כשליש בלבד ממספר השנים שלהן נדרש בטהובן), ניכרת מטמורפוזה אולי אפילו עמוקה ורדיקלית החלה בין שתי הסונטות הראשונות המוצרטיאניות של 1816 והסונטה בסי במול שנכתבה ב 1828 ועליה נדבר בהמשך.

ככלל – יצירותיהם האחרונות של מלחינים מלוות תמיד בהילה ייחודית מסתורית של חרדת קודש והערכה. אלו הן מילותיו האחרונות של המלחין – שירת הברבור שלו. את כל הידע והניסיון הוא יוצק אל תוך יצירות אלה. השוואה מעניינת יכולה הייתה להיות בין הסונטה בסי במול של שוברט ובין הקונצ'רטו האחרון של מוצרט – אף הוא באותו הסולם.
הסונטה נכתבה כאמור ב 1828 – כחודש וחצי בלבד לפני מותו. שוברט נמצא באותה עת בפרץ אדיר של כתיבה ויצירה: יצירות מופת כמו הטריו השני במי במול, הפנטזיה בפה מינור לפסנתר בארבע ידיים, חמישיית כלי הקשת בדו, הסימפוניה התשיעית בדו, המיסה במי במול, מחזור "שירת הברבור" והשיר "הרועה על הסלע" – כולן מזמן קצר זה. שוברט נמצא בשיאו ומגיע לפסגות של רוחניות, יופי וטוהר. הסונטה בסי במול היא האחרונה מתוך טרילוגיה של סונטות לפסנתר. שוברט התכוון להקדישן למלחין הומל, אבל מת בטרם יצאו לאור. אנטון דיאבלי אשר דאג להדפיסן לראשונה כ-10 שנים לאחר מות מחברן, "הקדיש" אותן לרוברט שומן.

הסונטה הפותחת את הטרילוגיה, זו בדו מינור ד. 958 היא הדרמטית והאנרגטית מכולן. השנייה בלה מז'ור ד. 959 גם היא דרמטית ומונומנטאלית, אך בד בבד גם הלירית שבחבורה. ראוי לציון במיוחד הפרק השני המלנכולי-טרגי שלה שאין לו אח ורע בעוצמת ההבעה והשוטטות ההרמונית בין יצירותיו האחרות של שוברט. אבל, ללא ספק, האחרונה בסי במול היא הרוחנית מכולן.

אם בסונטות הקודמות בטרילוגיה פתח שוברט בנושא ריתמי דרמטי, הרי שהסונטה שלפנינו מציגה מן התו הראשון נושא בעל אופי לירי, כזה המתאים לליד, באווירה של שלוות נפש, השלמה, הזדככות עילאית, שוויון היפנוטי של רבעים בדינאמיקה של פיאניסימו. המשפט המוסיקלי איננו מוטיבי או "חתוך" בסגנון בטהובן, אלא מושתת על קווים ארוכים מתמשכים. הליווי הוא של קונטרפונקט עדין בסגנון כוראלי עם צליל חוזר בבאס (אוסטינטו), אשר יוצר פולס המחקה את פעימותיו של הלב.

משפט זה מגיע למיצוי לאחר 9 תיבות בטריל במנעד הנמוך ביותר של הפסנתר. טריל זה הוא בעל משמעות הרבה מעבר לאלטראציה של שני תווים לצורך קישוט. הוא עומד על דרגה הרמונית מיוחדת שיוצרת אווירת מתח, מסתורין, מלמול, רעד נפשי, ומיד לאחריו הפסקה שגם לה יש משמעויות מעבר לעצירה רגילה, שכן היא מאפשרת למאזין לעצור ולהרהר במשפט שזה עתה שמע.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

הטריל ששמענו זה עתה בתיבה מס 8 עובר מודולציה הרמונית בהמשך (בתיבה 19), ומעביר אותנו הלאה

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מעניין היה להשוות את זה למשל למעבר מן הפתיחה הכתובה "מאסטוזו" אל האלגרו בסונטה האחרונה אופוס 111 מאת בטהובן:

 מתוך האלגרו בסונטה האחרונה אופוס 111 מאת בטהובן

מתוך האלגרו בסונטה האחרונה אופוס 111 מאת בטהובן

המשך- מתוך האלגרו בסונטה האחרונה אופוס 111 מאת בטהובן

המשך- מתוך האלגרו בסונטה האחרונה אופוס 111 מאת בטהובן

"הטריל" שמחבר בין שתי הסקציות מראה אצל בטהובן עולם והיפוכו, ממש אנטיתזה למעבר החלומי של שוברט.

קיים ויכוח בין מוסיקולוגים לבין מבצעים לגבי השאלה אם יש לחזור על חלק פרשת התצוגה בסונטות של שוברט בכלל, ובזו האחרונה בפרט. בטהובן בסונטות המאוחרות אופוס 109 ואופוס 110 ביטל בעצמו את קווי החזרה במקומות אלה, היות והחומר התמטי מגיע למיצוי ובטהובן מעביר אותנו היישר אל חטיבת פרשת הפיתוח. שני הפרקים הראשונים בסונטות אלה גם כתובים באופי לירי יותר דמוי פנטזיה. גם בסונטה "אפסיונטה" ביטל בטהובן בעצמו את קווי החזרה. לעומת זאת בסונטה אופוס 111 הוא דווקא חזר ורשם וולטה ראשונה ושנייה בסוף פרשת התצוגה.

שלוש הסונטות האחרונות של שוברט הן עצומות בגודלן ובאורכן. כולן בנות ארבעה פרקים בעוד שבטרילוגיה הבטהובנית הן בנות שניים ושלושה פרקים בלבד. בנוסף – חטיבת ה"מחזר" (רפריזה) אצל שוברט זהה כמעט לחטיבת התצוגה – סיבה שבעטייה נוטים מבצעים חשובים לוותר על החזרה.

אולם בסונטה האחרונה – לחזרה יש אפקט מאד ייחודי ובלעדי, שכן בוולטה הראשונה מופיע אותו טריל שליווה אותנו במהלך הפרק בדינמיקה של פיאניסימו – אך כאן לפתע בפורטיסימו רועם בפעם הראשונה והיחידה. זהו אפקט מדהים שהולך לאיבוד אם המבצע בוחר שלא לבצע את החזרה.

הייחוד של שוברט בסונטות שלו, ובאחרונה באופן מובהק, הוא עושר הנושאים ובעיקר הטרנספורמציות ההרמוניות שהם עוברים. הנושאים כמו גזורים זה מזה, ומשלימים האחד את השני. מז'ור ומינור משתנים באופן רציף ויוצרים כל הזמן תחושה של אווירה ואופי מנוגדים. זהו ללא ספק סימן ההיכר הבולט ביותר של שוברט.

אני אומר זאת כיוון שעובדה זו באה לביטוי ומיצוי בפרשת הפיתוח של הפרק הראשון. שוברט מציג את הנושא הפותח אך הפעם במינור, ולא סתם במינור כי אם בסולם דו דיאז מינור. הסולם המיוחד והלא כ"כ שיגרתי הזה הזכור לנו מסונטת "אור הירח" החלומית של בטהובן (ולאחרים מזו הדרמטית של היידן). זה אלמנט מחבר ומקשר אל הפרק השני הכתוב בסולם זה. פרשת הפיתוח היא החלק המדהים ביותר בפרק הראשון. שוברט מנצל כל פרגמנט אפשרי בצורה שממצה את הנושאים עד תום. זה קורה, כאמור, באמצעים הרמוניים מתחלפים ומשתנים, דרך ניצול מרקמים עדינים בשילוב קונטרפונקט תואם ומדויק. התוצאה היא קלידוסקופ מרשים. כל נושא מוצג בקפידה כאשר כל התמהיל הכולל מגיע לשיא דווקא בדינמיקה השקטה ביותר של הפרק: PPP ועם איזה אלמנט? כמובן – אותו טריל מסתורי שעובר כחוט השני לאורכו של הפרק.

הפרק השני שכתוב כאמור בסולם דו דיאז מינור, יוצר זיקה ברורה לפרק הראשון. שני הפרקים מאד רוחניים באופי. ההבדל הוא שהפרק הפותח מנוגן בזרימה טבעית. בפרק השני – הרוחניות היא אחרת. כאן שוברט מראה אווירה של התבוננות פנימית רטרוספקטיבית, והזמן כמו עומד מלכת. הבה ונבחן כיצד עושה את זאת שוברט:

ראשית – אנו רואים תבנית ריתמית קבועה שחוזרת למרבית אורכו של הפרק. תבנית זו מעניקה תחושה של חיבור וגישור, ומאידך הרגשת סווינג .

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

לא רק התבנית הריתמית חוזרת, אלא אף ארבעת הצלילים שמכסים כמעט את כל מרחב הפסנתר של שוברט ברגיסטרים השונים ויוצרים הצללה של מרחב וצבע. על גבי תבנית זו בונה שוברט את המנגינה שבנויה מטרצות או מאקורדים שיוצרים הצללה תזמורתית . (ברהמס יוצר הצללה דומה בפרק השני של הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר עם שני קלרינטים ובאותה הרמוניה של פה דיאז מינור כמו אצל שוברט בתיבות 7-8).

הדינמיקה היא מאד סובטילית ונעה בין PP ובין PPP ושינויי ההרמוניה תכופים. החלק האמצעי הוא אנטיתזה לפתיחה, ודומה דמיון מפתיע לפרק א' הן במנגינה, והן בליווי האוסטינטו החוזר.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

את הגיוון כאן משיג כאן שוברט בצורה של וריאנטים וטקסטורות שונות. ואז חוזר הנושא הפותח עם שינוי קטן בתבנית הריתמית שמזכירה את המוטיב "הגורלי" בו השתמש בטהובן ביצירות רבות. פרק ב' מגיע לסיום בריחוף, כאילו הנשמה מוצאת את מקומה בגן עדן.

לאחר שני פרקים ארוכים וכבדים משהו, הפרק השלישי שהוא סקרצו המהווה ניגוד באורכו ובאופיו. הוא קליל, חי, זורם ותוסס והעיקר – מאד אלגנטי. על פניו נראה כאילו אין לו דבר שקושר אותו לפרקים הקודמים – אולם חדי העין והאוזן יבחינו מיד באלמנטים מלודיים דומים, ואפילו הנושא הראשי מן הפרק הפותח באותם התווים:

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

בניית המשפטים המוסיקליים בתחילת הפרק מראה לנו חשיבה גאונית של בחירת נושא עד לקו החזרה, וההמשך כאילו שהנושא חוזר אחורה בהיפוך.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

הטריו של הפרק השלישי מציג לנו סינקופות ריתמיות בסגנון הונגרי.
הפרק האחרון גם הוא פרק מיוחד במינו. הוא נפתח בטונליות של דו מינור, ורק 10 תיבות אח"כ מגיע לטונליות "הנכונה" של סי במול מז'ור.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

הפתיחה באוקטבה ביד שמאל זכורה משתי יצירות קודמות של שוברט: הפינלה של "חמישיית דג השמך", ששם כל חזרה אל הנושא הראשון מלווה באוקטבה מקדימה. גם האימפרומפטו הראשון בדו מינור דויטש. 899 פותח בצורה דומה.

מתוך האימפרומפטו הראשון בדו מינור דויטש 899

מתוך האימפרומפטו הראשון בדו מינור דויטש 899

הנושא הראשון דומה באופן בולט גם לפינלה של הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של בטהובן הפותח באותו סולם עם הרפיטיציה על התו סי.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

המיוחד בנושא זה שהאופי שלו יכול להתפרש באופנים שונים. אפשר לחוש אותו בצורה ריקודית, עליזה, דרמטית ומאידך גיסא ניתן גם להרגיש ולנגן אותו באופי יותר עצוב, מסוגר מתחנן – עד אשר מגיעים לטונליות של סי במול בתיבה 10.

כמות המודולציות ההרמוניות בפרק זה מדהימה אף היא. ניכר ששוברט לא נח לרגע בגיוון הסולמי. כל נושא או פרגמנט מקבל כמה וכמה הרמוניות ובכך משתנה הצבע והאופי שלו.
הנושא השני גם הוא דו משמעי מבחינת האופי שלו. יד ימין מציגה נושא שירתי בפה מז'ור בעוד שיד שמאל מנגנת סטקאטו על פעמות חלשות היוצרות סינקופות ריתמיות.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

הנושא השלישי הוא באופי של מרש בפה מינור עם "מקצב מנוקד" שמזכיר קצת את המומנט המוזיקלי החמישי בפה מינור דויטש 780

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

הגיוון המלודי, ההרמוני, ואופיים של הנושאים הוא מרשים. והחיבור ביניהם משלים ומושלם.
לטעמי – "הרגע" של הפרק מגיע בסדרת מודולציות של הנושא הראשון – ממש לפני הקודה.

 מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

מתוך הסונטה לפסנתר בסי במול מז'ור

שוברט כאילו מציג את הנושא בפעם האחרונה – ו"מתחרט"... הוא יורד למטה בחצי טון ומנסה שנית. שוב – "הוא איננו מרוצה", ויורד בעוד חצי טון , מאלתר על הנושא עד שהוא מגיע לקדנצה הרמונית על הדומיננטה. ואז מגיעה הקודה המרשימה שחותמת את הסונטה בקרשנדו אדיר הנוסק כלפי מעלה.
הסונטה האחרונה מציגה את שוברט בשיאו ובמיטבו. מכל הבחינות סונטה זו ניצבת בגאון בראש פנתיאון הסונטות לפסנתר של כל הזמנים ביחד עם אלה של היידן, מוצרט, בטהובן, שופן, שומן, ברהמס וליסט, ובצדק זוכה כיום לעדנה שלא זכתה לה לאחר כתיבתה ושנים רבות אח"כ. אנו יכולים רק לנסות ולנחש לאילו שיאים יכול היה שוברט להגיע לו רק היה חי עוד קצת...