סימוני המטרונום בסימפוניות של שומאן

אולם ה"גוונדהאוז" בלייפציג. צילום: Gewandaus Leipzig PR

בארבעים וחמש השנים האחרונות חייתי, נשמתי וספגתי את הסימפוניות של שומאן. מאחר שיש לי אהבה מיוחדת לכל הארבע, במהלך כל השנים האלה למדתי וחקרתי כל מה שיכולתי למצוא על אודות שומאן.

אין ספק שאופייה של יצירה מוסיקלית נקבע על ידי הבחירה הבסיסית בטמפו. לאותה מוסיקה המנוגנת בטמפו בסיסי זורם יש אפקט שונה לחלוטין מאשר בביצועהּ בטמפו עצור ואיטי יותר. אם כן, מדוע מנצחים כה רבים (וגם פסנתרנים ומבצעים אחרים) פשוט מתעלמים מן הבקשות המפורשות ומן ההוראות של שומאן בעניין זה? אנו מודעים היטב לעובדה ששומאן החמיר מאוד ברישום סימני מטרונום קפדניים במרבית יצירותיו. יתרה מכך, פעמים אחדות בהמשך חייו הוא חזר ובדק את סימני המטרונום שלו ולעתים תיקן אותם. עוד יודעים אנו, ממכתבי חבריו, שבעת שקלרה אשתו קראה כמה מיצירותיו ליד הפסנתר, ניצב רוברט מאחוריה והקיש קלות את הטמפו הנכון על כתפה בכדי לוודא שאין היא מנגנת את זה לאט מדי! מאחר ששומאן היה מי שאפשר לכנותו "אדם בעל דופק מהיר", סימני המטרונום הנמרצים שלו משקפים בבירור את אישיותו ואת אופיו.


"להקרין אור אל חשכת לבבות בני האדם, זוהי חובתו של האמן." 

- רוברט שומאן


מאחר שמאמר זה עוסק בעיקר בארבע הסימפוניות של המלחין, הייתי רוצה להתמקד בהסבר על החשיבות העליונה של סימני המטרונום שלו לשם ההבנה הכוללת של היצירות הגדולות האלה. אני מודע היטב לעובדה שתקפות סימני המטרונום של שומאן הייתה נושא למחלוקת באשר לשאלה עד כמה עליהם להיות מחייבים (כדוגמת אלה של בטהובן). אולי זו הסיבה מדוע מנצחים דגולים כה רבים התייחסו בעבר למרבית הטמפי האלה כמהירים מדי, בעוד אחרים – כאיטיים מדי. ובכל זאת, בשלב מוקדם למדי של הקריירה שלי, השתכנעתי לגמרי שהטמפי של שומאן הם אותנטיים ובעלי ערך, ואם הם מבוצעים כפי שנרשם, הם מעניקים לסימפוניות שלו את האופי הנלהב, המרגש והאמיתי שהמלחין התכוון לו, והן מתבלטות בין הסימפוניות הגדולות ביותר שנכתבו במאה ה-19. יש לציין שכל המחקרים המודרניים מוכיחים מעל לכל ספק שסימוני המטרונום של שומאן נכתבו בכתב ידו ולא "טופלו" בידיים אחרות. כפי שאציין בהמשך, יש מעט מאוד מקרים שסימוני המטרונום שלו הודפסו באופן שגוי על ידי המוציא לאור ולמרבה הצער נותרו כך.

בקיץ 1969, כשכיהנתי כמנצח עמית סטודנט במרכז למוסיקה בטנגלווד, פגשתי את לאונרד ברנשטיין שבא להדריך אותנו. מאחר שהוא חש חיבה עזה למוסיקה של שומאן, דנו יחד עמוקות בנושא סימוני המטרונום בסימפוניות של שומאן. דעתו הייתה כי "יש לציית להוראותיו של מלחין על פי הדרך שאתה חש אותן". עם כל הערצתי לברנשטיין, כאז כן היום, לא יכולתי להסכים עם התפיסה החופשית והמתירנית הזאת. אני מאמין בכל לבי שכמנצחים (וכמבצעים לצורך זה) משימתנו היא בראש ובראשונה ומעל לכול לדבוק במשאלותיו של המלחין ולנסות להגשימן. עלינו להיות ענווים מספיק כדי לראות את עצמנו כמשרתיו של המלחין ולחתור תמיד להבין את כוונותיו ואת משמעויותיו.

בשלב מוקדם של הקריירה שלי, בהיותי בן 38, התבקשתי לנצח על מכלול הסימפוניות של שומאן עם תזמורת הטונהאלֶה בציריך – סימפוניה שונה בכל שנה. כבר אז הייתי נחוש בדעתי לבצע אותן עם סימוני המטרונום המקוריים. אלא שבתקופה ההיא, כשמרבית המנצחים הגרמנים ביצעו את שומאן בכבדות ובאיטיות כמו את ברהמס, ידעתי שככל הנראה אזכה לביקורות עוינות. תגובת המבקרים בציריך לא איחרה להגיע: "... מי המנצח הצעיר הזה שלפתע מציג את שומאן בטמפי מהירים שכאלה?!". אין צורך להוסיף שאיש מהם לא טרח לפתוח את הפרטיטורה ולהתבונן בסימוני המטרונום של שומאן! באופן אירוני, כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, אותה התזמורת, עתה תחת שרביטו של דייויד זינמן, ביצעה והקליטה את כל הסימפוניות של בטהובן ושל שומאן על פי סימוני המטרונום המקוריים שלהן.

כדי להבין מדוע חזר שומאן ובדק את סימוני המטרונום המקוריים בסימפוניות שלו, עלינו להכיר תחילה את הנסיבות יוצאות הדופן של מצב בריאותו: שומאן נדבק בסיפיליס בגיל 21 וחי עם המחלה בשלב ההתפתחות השני שלה במשך מרבית חייו הבוגרים. אך ב-1854 נכנסה המחלה לשלב השלישי המבעית והסופני, תקפה את מוחו וגרמה לתסמינים שאובחנו בשוגג במשך שנים כ"שיגעון". (במאמר מוסגר: שנים רבות מאוחר יותר הייתה "מחלת הנפש" שלו מקור למבוכה למשטר הנאצי, שחוקיו הורו על סירוס כפוי של סכיזופרנים ובעלי הפרעות של מניה דפרסיה. בכדי להימנע מביושו של שומאן, שהיה גאוות הגזע הארי, הם פתרו זאת בטענה שהוא סבל מ"לחץ-יתר שהוביל לשיטיון של כלי הדם"). שומאן עצמו כתב בבירור ביומנו: "ב-1831 חליתי בסיפיליס וטופלתי בארסן". לאחר מותו ההנחה הייתה שהוא כנראה נדבק במחלה כבר בהיותו סטודנט. אחת מתוצאות המחלה הזאת היא האטה בחילוף החומרים בגוף. עקב כך, תנועותיו הפיזיות, כגון ניצוח, נעשו בהדרגה כבדות יותר. יש בכך אולי בכדי להסביר מדוע, כשהוא חזר ובדק את סימוני המטרונום המוקדמים שלו, הוא מצא שכמה מהטמפי המקוריים היו מהירים מדי ושינה אותם.

במאמר זה לא אכנס לשאלת התזמור של שומאן, מאחר שנושא זה דורש דיון נפרד ויסודי. די אם אומר שלעניות דעתי, חולשתו היחידה של שומאן נמצאת לעתים בתזמור שלו. מנצחים יכולים לסייע בזהירות בהגשמת רצונו הברור של המלחין כיצד תשמע הפרטיטורה. עם זאת, תיקונים קטנים שכאלה בתזמור שלו חייבים להתבצע בדיסקרטיות מירבית, עם ידע נרחב וטעם טוב.

כמעט כל המנצחים הגדולים, בעבר ובהווה, הכירו בגדולתו העצומה של שומאן, ביצעו תכופות את הסימפוניות שלו והקליטו אותן למען הדורות הבאים: ממאהלר, פורטוונגלר, קלמפרר, ברונו ואלטר וטוסקניני, עד קאריאן, ברנשטיין, סל, שולטי, קובליק והייטינק, אם למנות רק אחדים מהם. כיום קיימות הקלטות מודרניות של הסימפוניות שלו בידי דייויד זינמן, ג'והן אליוט גרדינר ואחרים, הדבקים ככל האפשר בסימוני המטרונום המקוריים ומשקפים את אופיו המוסיקלי האותנטי של שומאן.

לסיכום, הייתי מציע בכל לבי למנצחים, צעירים או מנוסים, להתבונן מקרוב במבט רענן על סימוני המטרונום של שומאן. כלל לא יזיק (גם לפסנתרנים ולנגני כלים אחרים) להתאמן על המוסיקה שלו יחד עם תקתוק המטרונום. זה יכריח להתקרב לטמפי הבסיסיים שהמלחין הנפלא הזה התכוון אליהם.

לעולם אל תראו את עצמכם כנעלים על המלחין ואל תחשבו שרגשותיכם חשובים יותר משלו. אלה הבוחרים להתעלם מרצונותיו של המלחין עולים על נתיב מסוכן של עיוות: הם מרשים לעצמם לשנות את הטמפי, את הדינמיקות ואת התזמור שלו, ולאורכו של המסלול הזה מוצג אופייה האמיתי של היצירה באופן שגוי.


ניתוח הטמפי בארבע הסימפוניות של שומאן

הניתוח המפורט שלהלן מכוון בעיקר לסטודנטים לניצוח וכן למנצחים מקצועיים.
המרכז לחקר שומאן, Robert Schumann-Forschungsstelle e.V. Düsseldorf, אסף את כל סימוני המטרונום של שומאן ומספק זאת לשם סקירה מועילה.

סימפוניה מס' 1 בסי במול מז'ור אופ' 38 ("האביב")

נכתבה ב-1841, כשהמלחין היה בן 31.
היצירה, שנוצרה מתוך דחף פנימי של אושר כמו-אביבי בעקבות נישואיו זה לא מכבר לקלרה, מקרינה קסם של אביב ואושר ללִבנו. הבכורה התקיימה ב-31 במרס 1841 בניצוחו של פליקס מנדלסון עם תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, והתקבלה בהתלהבות רבה.

1. Andante un poco maestoso (נינוח ומעט מלכותי), 4/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 66
יש לבצע את הטמפו 66 של שומאן כפשוטו. אלה הרוצים להדגיש את ה-Maestoso יכולים להאט זאת מעט ל-60-63, אך לא לאט מזה. (יש לזכור שבהוצאה הראשונה, לפסנתר בארבע ידיים מ-1842, סימון המטרונום היה: רבע=76! אותו ציון מטרונום נמצא גם בכתבי היד של הפרטיטורה המלאה הן במוזיאון הבריטי והן באגודת ידידי המוסיקה בווינה (Vienna Musikfreunde).

Allegro molto vivace (מהיר ומלא חיים), 2/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 120
סימן המטרונום של 120 הוא איטי למדי ואינו תואם לכותרת Allegro molto vivace . עם זאת, בהוצאה הראשונה, לפסנתר בארבע ידיים, מ-1842, שומאן רשם: רבע = 152! מאוחר יותר, בכתב היד של הפרטיטורה המלאה הנמצא באגודת ידידי המוסיקה בווינה, הוא תיקן זאת ל-132. בין שלוש הוראות הטמפו השונות אני בוחר באמצעית: רבע = 132.

2. Larghetto (נרחב למדי), 3/8

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: שמינית = 66
סימון המטרונום 66 הוא מצוין ויש לשמור עליו. שומאן לא שינה אותו בבדיקה החוזרת המאוחרת.

3. (Scherzo: Molto vivace) (סקרצו: מלא חיים), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע מנוקד = 88
בהוצאות הראשונות לפסנתר בארבע ידיים מ–1842, וגם בפרטיטורות המלאות שבמוזיאון הבריטי ובאגודת ידידי המוסיקה בווינה, רשום סימון המטרונום המהמם: חצי מנוקד = 138! ברור שזו טעות שהועתקה באורח אוטומטי. החוקרים מאמינים ששומאן התכוון לכתוב 108 (שגם הוא עדיין מהיר מדי), אך בוודאי לא 138! ב-1853 שומאן תיקן זאת ל-88, ההולם מאוד לתיאור Molto vivace. מנצחים החשים שאפילו 88 מהיר מדי, יכולים להאט ל-80-84 ולהתקרב בכך מאוד לכוונות המלחין.

Trio I (טריו ראשון), 2/2

בהוצאת ברייטקופף (1853): חצי = 108
ההוצאה הראשונה לפסנתר בארבע ידיים מ-1842 וגם הפרטיטורות המלאות שבמוזיאון הבריטי ובאגודת חובבי המוסיקה בווינה מורות על סימון מטרונום מהיר באופן קיצוני: חצי = 144. התיקון שעשה שומאן כעבור אחת עשרה שנים איטי יותר באופן דרמטי. לכן אני ממליץ, במקרה זה, על טמפו שבין שני אלה של שומאן: חצי = 132.

Trio II (טריו שני), 3/4

שומאן הותיר את הטריו השני ללא סימון מטרונום כלל. האם פירוש הדבר שעל המנצח להמשיך ולנצח עליו בטמפו של הסקרצו שקדם לו (חצי = 88, איטי למדי לטריו)? אני מאמין שזו הייתה כוונת המלחין כשהוא רשם במקור 108 בעבור הסקרצו. כשהוא תיקן את הטמפו הבסיסי של הסקרצו ל-88, הוא שכח את הטריו השני והותירו ללא שינוי. על כן יש לנגן את הטריו השני בטמפו של חצי = 108, כפי שנרשם במקור. במילים אחרות, יש לבצע את שני פרקי הטריו בטמפו מהיר יותר מאשר את הסקרצו.

4. Allegro animato e grazioso (מהיר, חי וחינני), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: חצי = 100.
ההוצאה הראשונה לפסנתר בארבע ידיים מ-1842, וגם הפרטיטורות המלאות שבמוזיאון הבריטי ובאגודת חובבי המוסיקה בווינה, מספקות סימון מטרונום מהיר יותר: חצי = 116. אני מאמין שבפרק הזה, הטמפו המקורי שרשם שומאן ב-1842 (חצי = 116) הוא המעניק לפרק הזה את אופיו החינני (grazioso) הנכון.

סימפוניה מס' 2 בדו מז'ור אופ' 61

נכתבה ב-1846 כשהמלחין היה בן 36.
הסימפוניה השנייה, הנחשבת בעיני רבים לגדולה מכל הארבע, היא יצירתו גדולת הממדים הראשונה של שומאן לאחר התמוטטותו מתשישות ב-1842 והמשבר הנפשי החמור ב-1844. בעקבות הסימפוניה התשיעית של בטהובן מיקם שומאן את פרק הסקרצו כפרק שני ואת פרק ה- Adagio espressivo (איטי מאוד ובהבעה), על עמקותו ויופיו הנדירים, כפרק שלישי. שומאן הלחין את הסימפוניה כולה בתוך חודש, אך תזמורה ארך הרבה יותר. הוא השלים אותה ב-19 באוקטובר 1846, שלושה שבועות בלבד לפני הבכורה בניצוחו של פליקס מנדלסון.

1. Sostenuto assai (מתמשך מאוד), 6/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1847: רבע = 76
בבדיקה החוזרת ב-1856 השאיר שומאן את סימון המטרונום ללא שינוי.
סימון המטרונום הרשום הוא מצוין ויש לשמור עליו. לרוע המזל היו בעבר ביצועים רבים שבהם מנצחים ביצעו את המבוא האיטי הזה לפי רבע = 52 או אף לאט מזה! עם זאת, הכותרת מבקשת טמפו "מתמשך מאוד", לא Molto Adagio (איטי עד מאוד)!

Allegro ma non troppo (מהיר אך לא מדי), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1847: רבע = 144
בבדיקה החוזרת ב-1856 תיקן שומאן את סימון המטרונום לרבע = 120.
סימון המטרונום 144 הרשום הוא מצוין ויש לשמור עליו. התיקון ל-120 נעשה כששומאן כבר נכנס לשלב השלישי של מחלת הסיפיליס שלו, שהאט את חילוף החומרים בגופו באורח ניכר.

2. (Scherzo (Allegro vivace (סקרצו: מהיר ומלא חיים), 2/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1847: רבע = 144
בבדיקה החוזרת ב-1856 השאיר שומאן את סימון המטרונום ללא שינוי.
סימון המטרונום הרשום הוא מצוין וכך חייבים לבצעו. שלא כמו בסימפוניה הראשונה שלו, כאן אין שינוי בטמפו בשני פרקי הטריו ועל כן יש לנצח עליהם באותו טמפו, אם כי עם הרובאטי האופייניים לשומאן.

3. Adagio espressivo (איטי מאוד ובהבעה), 2/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1847: שמינית = 76 (רבע = 38)
בבדיקה החוזרת ב-1856 השאיר שומאן את ציון המטרונום ללא שינוי.
מרבית המנצחים מן העבר ביצעו את הפרק הרבה יותר לאט, כמה מהם, כמו גאורג סל, כפליים יותר לאט (!), בטענה שהייתה זו טעות של שומאן ושהוא התכוון לכתוב: חלק 16 = 76, ומכאן: שמינית = 38. אני מאמין שאפילו כשמנצחים על הפרק הזה בארבע, עלינו לחוש אותו בשתיים (שומאן כתב 2/4, לא 4/8), ואז רבע = 38 נותן באמת תחושה של .Adagio אלה החשים בכל מאודם ששמינית = 76 זה מהר מדי בעבורם, יוכלו להאט מעט ל-66-68 בכדי להישאר קרובים ככל האפשר לכוונת המלחין.

4. Allegro molto vivace (מהיר ומלא חיים עד מאד), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1847: חצי = 170 (שלם = 85)
בבדיקה החוזרת ב-1856 תיקן זאת שומאן לחצי = 150 (שלם = 75).
הטמפו המקורי באמת כה מהיר שהוא אך בקושי אפשרי לנגינה; החטיבות עם שמיניות בתיבות 75-48 ו-105-95 מצלצלות מעורפלות למדי בטמפו הזה ובהירות המרקם אובדת. לכן, אני ממליץ לעקוב אחר התיקון של שומאן לחצי = 150, או משהו בין השניים: חצי = 160. שימו לב שבחטיבה המתחילה בתיבה 140 כתב שומאן קודם Stringendo (להאיץ), אך מאוחר יותר מחק את המילה והחליף אותה בהערה Marcato (מודגש).

סימפוניה מס' 3 במי במול מז'ור אופ' 97 ("הריינית")

נכתבה ב-1850 כשהמלחין היה בן 40.
הסימפוניה השלישית, הידועה בכינויה "הריינית", היא האחרונה ששומאן הלחין והיחידה המורכבת מחמישה פרקים. היא נכתבה בסביבות הגעתו כמנצח החדש לדיסלדורף. בהיותה ממוקמת על גדות נהר הריין (מכאן השם "ריינית"), היא משמשת כעדות תוססת למה שתהיה התקופה האחרונה של אושר אמיתי בחייו. בה, וכן בסימפוניה הרביעית, החל שומאן לכתוב את כותרות הפרקים בגרמנית (ולא באיטלקית). ב-6 בפברואר 1851, חודשיים לאחר שהשלים את הסימפוניה, ניצח שומאן בעצמו על הבכורה בדיסלדורף.

1. Lebhaft (מהיר), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1851: רבע = 66
סימן המטרונום הרשום הוא מצויין וכך יש לבצעו. הוא מאפשר הבעה מלאה של האנרגיה והחיוניות האצורות בפרק הזה.

2.Scherzo: Sehr mässig (סקרצו: מתון מאוד), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1851: רבע = 100
סימון המטרונום הזה הוא מהיר למדי ואינו באמת תואם לתיאור Sehr mässig, במיוחד כאשר מתחילה החטיבה עם חלקי ה-16 (בתיבה 17). לכן הייתי ממליץ לקחת טמפו מעט מתון יותר של רבע = 88-84. הטריו בלה מינור אמור להישאר בדיוק באותו הטמפו.

3. Nicht schnell (לא מהר), 4/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1851: שמינית = 116
מאחר ששומאן מיקם את הפרק האיטי האמיתי כרביעי, הוא הציג פרק דמוי אינטרמצו כפרק שלישי עם הכותרת Nicht schnell (לא מהר). לוּ רצה זאת ממש לאט, היה כותב Langsam (לאט) או Ziemlich langsam (איטי למדי). אף על פי כן, כמה מנצחים בעבר לקחו זאת בטמפו של שמינית = 64: כמעט כפליים לאט ממה שהתכוון המלחין! עם זאת, אני מסכים שמוסיקת אאוזביוס הנשית והנשגבת הזאת זקוקה לזמן כדי לאפשר לעדינות האצורה לצאת ולהתגלות. לכן הייתי מוותר פה וממליץ על סימון מטרונום של שמינית = 88-92, מתוך תחושה שהרבעים הם הפעמה הבסיסית, לא השמיניות!

4. Feierlich (חגיגי), 4/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1851: רבע = 54
במקור נשא הפרק את כותרת הטמפו "בסגנון של ליווי לטקס חגיגי", ששומאן שינה מאוחר יותר בפשטות ל-Feierlich (חגיגי). לסיפור ששומאן קיבל את השראתו מביקורו בקתדרלה הכבירה של קלן אין, ככל הנראה, הוכחה אמינה בשום חומר כתוב. אך הפרק הייחודי הזה במי במול מינור (למרות הסימון של שלושה במולים ליד המפתח) מביא השראה דתית למוסיקה בסגנון רב-קולי דמוי-פלסטרינה. סימון המטרונום רבע = 54 הוא מהיר למדי ואינו מאפשר את האווירה החגיגית ששומאן ייחל לה. הייתי ממליץ לשנות אותו מעט לרבע = 46-48.

5. Lebhaft (בחִיוּת), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1851: חצי = 120
סימון המטרונום חצי = 120 ממש מושלם וכך יש לבצעו. מתחת לחמשות של כל הכלים כתב שומאן את הצירוף הלא שגרתי Forte e dolce (חזק ומתוק). אולי היה עליו לכתוב Forte ma dolce (חזק אך מתוק), מאחר שהוא רצה בבירור שהפורטה יהיה מעודן למדי ולא תוקפני. הפרק מקרין לכל אורכו תערובת מיוחדת של אנרגיה מלאת שמחה ועדינות. לקראת הסוף, בתיבה 299, סיפק שומאן את הכותרת Schneller (יותר מהר). הייתי ממליץ לקחת זאת בסימון מטרונום של חצי = 138.

סימפוניה מס' 4 ברה מינור אופ' 120

כתיבתה החלה ב-1841 (לפני הסימפוניה הראשונה), אך היא עברה שכתוב כעשור מאוחר יותר, ב-1851. הסימפוניה הזאת מציגה גישה חדשה לגמרי לצורה הסימפונית: סימפוניה שלמה בקשת אחת, ללא הפסקות בין ארבעת הפרקים. זו הסימפוניה היחידה של שומאן הכתובה בסולם מינורי, עובדה המקנה יתר תוקף לטמפי הנסערים והנרגשים שלה. למרות ששומאן הקדיש שבוע בלבד לשכתוב ותזמור מחדש של הסימפוניה הזאת, השינויים היו חשובים ואפקטיביים עד מאוד. בכורת הסימפוניה המשופצת החדשה ב-30 בדצמבר 1852 הייתה אחד הניצחונות הגדולים האחרונים בקריירה של שומאן, הן מבחינת הקהל והן מבחינת הביקורת.

1. Ziemlich langsam (איטי למדי), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 52
שומאן כתב Ziemlich langsam (איטי למדי), לא Sehr Langsam (לאט מאוד)! ביצועים מוקדמים כמו אלה של פורטוונגלר או שולטי לקחו את המבוא לאט עד כדי סימון מטרונום של רבע = 32! זה בבירור רחוק מאוד מכוונות המלחין הן בציון המטרונום והן בתיאור שבכותרת. אם אתם חשים שסימון המטרונום של רבע = 52 הוא מהיר מדי, עשו מאמץ גדול להתקרב לרצונו של שומאן באמצעות ניצוח לפי רבע = 42-44.

Lebhaft (בחִיוּת), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 92
סימון המטרונום של שומאן מצוין וכך יש לבצעו. הוא משקף בדייקנות את האווירה הנרגשת והנסערת שהוא רצה (והצליח) ליצור. בתיבה 285 מציג שומאן מוטיב שיתפתח בהמשך אל הפרק הרביעי. אני ממליץ לקחת זאת בטמפו מעט מהיר יותר (רבע = 112), ואפילו מהר יותר כשהוא עובר לרה מז'ור בתיבה 315 (רבע = 126).

2. Romanze, Ziemlich langsam (רומנסה: איטי למדי), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 66
הרומנסה הזאת היא שיר אהבה פשוט שיש לנגנו (עם הפיציקטו המחקה ליווי בגיטרה או בלאוטה) בטמפו איטי למדי, אך לא Molto adagio (לאט עד מאוד) כפי שמציעים מבצעים כה רבים. אם אתם חשים שסימון הטמפו של רבע = 66 הוא מהיר מדי, עשו מאמץ להישאר קרובים יותר לרצונו של שומאן באמצעות ניצוח לפי רבע = 52-54.

3. Scherzo, Lebhaft (סקרצו: בחִיוּת), 3/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: חצי מנוקד = 92
מנצחים כה רבים מציגים את הפרק הזה כמנואט כבד ומחמיצים כליל את אופיו הסוער של הסקרצו. ציון המטרונום של חצי מנוקד = 92 הוא אכן מהיר, אך אפשרי לנגינה. אפשר להאט אותו קלות לחצי מנוקד = 84-88.

Trio (טריו)

שומאן לא ציין כל שינוי בטמפו של הטריו, אך השינוי הפתאומי מ"פלורסטן" הגברי ל"אאוזביוס" הנשי מאפשר גישה של Piú tranquillo (יותר רגוע) והאטה קלה בטמפו. הנושא נובע מן הסולו של הכינור בחטיבה האמצעית של הפרק השני. בסוף הפרק (תיבה 530) ההערה Etwas zurükhaltend פירושה להאט בהדרגה ולא Meno mosso (פחות מהר) פתאומי. כלומר, האטה קלה לאורך חמש עשרה תיבות עד שמגיעים ל- Langsam(לאט).

Langsam (לאט)

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 52
החטיבה האיטית העמוקה הזאת מגשרת בין הפרק השלישי לרביעי. כותרת הטמפו של שומאן, Langsam (לאט), מאפשרת להתחיל אותו קצת יותר לאט מסימון המטרונום הכתוב. הייתי ממליץ על רבע = 40-42.

4. Lebhaft (בחִיוּת), 4/4

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף שיצאה לאור ב-1853: רבע = 126
סימון המטרונום של רבע = 126 הוא מצוין ואסור שיהיה איטי יותר. בביצועים שלי עצמי מצאתי שניצחתי עליו מעט מהר יותר, רבע = 132-130, מה שהוסיף להתלהבות ולהתפרצות השמחה בפינאלה הזה.

Schneller (יותר מהר), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף מ-1853 אין סימון מטרונום.
הייתי ממליץ על רבע = 112 לחטיבה המהירה הקצרה הזאת.

Presto (מהיר ביותר), 2/2

בפרטיטורה בהוצאת ברייטקופף מ-1853 אין סימון מטרונום.
חשוב ביותר ש-26 התיבות האחרונות האלה ינוגנו ממש פרסטו. לכן אני ממליץ על סימון מטרונום של חצי = 152.

המנצח הדגול גאורג סֶל כתב: "הסימפוניות של שומאן יכולות להיות התנסות מרטיטה אמיתית הן למבצעים והן לקהל, בתנאי שהן מבוצעות בטמפי הנכונים, בהתלהבות ומתוך הבנה של גדולתן".

אני מסכים לכך בכל לבי.
יואב תלמי

"הסימפוניות של שומאן יכולות להיות התנסות מרטיטה אמיתית הן למבצעים והן לקהל, בתנאי שהן מבוצעות בטמפי הנכונים, בהתלהבות ומתוך הבנה של גדולתן" - גאורג סל

 

תרגמה מאנגלית: ענת שרון