קולו של הלב

ראש חליל Muramatsu(זהב 14 קראט). צילום: Muramatsu America

פרופ' משה אהרן אפשטיין על הוראת הנגינה בימינו, על היחסים שבין העולם החיצוני לבין פנימיותו של התלמיד.

שאלת מקומו של כלי הנגינה האהוב שלי, החליל-צד, בעולם המוזיקה בימינו מעסיקה אותי שנים רבות. אני מנגן בחליל כבר חמישים וחמש שנים ומאז ועד היום לא קטנה במאומה אהבתי לנגינה בו ולא פחתה התרגשותי כל פעם שאני לוקח את החליל לידי ומקרבו לפי.

ולא רק בנגינה בחליל אני עוסק אלא גם בהוראת הנגינה בו מאז הייתי בן 14 ("בפקודתו" הבלתי ניתנת לערעור של המנוח אהרן אלקלעי. אהרן היה המנצח האגדי של תזמורת הנוער בקרית אונו ומנהל הקונסרבטוריון שם ואני חייב לו הרבה על החינוך המוזיקלי, לו זכיתי אצלו. המורה הנפלאה יעל ריינדורפ – אז נתנזון – פרשה ומורה אחר לא נמצא בסביבה...). זכיתי ללמד מאות רבות של תלמידות ותלמידים, מבני תשע ועד לסטודנטים רבים בתכניות הלימוד השונות באקדמיות בירושלים ובהמבורג וכלה בחלילנים, שהשתתפו בכיתות אמן שנתתי בארצות רבות.

הערה: אתרכז במאמר זה בחליל-צד, אך הוא ישמש כדוגמא לדיון בכל הכלים האחרים.

מאז שנת 1966, בה התחלתי ללמד כאמור, ועד ימינו אלה עברה הנגינה בחליל, כמו בכלים אחרים, מהפכים של ממש:

החלילים המודרנים, פרי המצאתו הגאונית של תאובלד בוהם (Theobald Boehm) הלכו והשתפרו מבחינה טכנית-מכאנית, מבנה הראש של החליל קיבל מפנה משמעותי על- ידי המצאותיו של אלברט קופר Albert Cooper וממשיכי דרכו. הסקאלה הפנימית של החליל – מיקום הנקבים והמפתחות – הותאמה כדי ליצור כלי נקי יותר מבחינת האינטונציה.

אוכלוסיית העולם גדלה לשבעה מיליארדים ויותר ופיתחה יכולות טכניות מדהימות בכל התחומים;
הטלוויזיה, המחשב והטלפונים הסלולאריים הביאו את רוב האוכלוסייה להיחשף לבידור נגיש, המבוסס על ממוצע תרבותי – אינטליגנטי – אינטלקטואלי רחב, ועוד ועוד.

מהפכים אלה הובילו ישירות לשינויים כבירים בתפיסת הנגינה בכלי ובאופן טבעי גם בהוראתה. השינויים האקוסטיים שלעיל ( קופר ואחריו) הביאו לאחידות חסרת תקדים באפקטיביות של שלוש האוקטבות של החליל. הצלילים הנמוכים יכולים להישמע חזקים ומלאים ואילו את הגבוהים ניתן להפיק בקלות ובמתיקות. מהירות הנגינה עלתה ועלתה וגם מנעד הכלי גדל! אם בזמנו היה הדו הרביעי הגג העליון של הנגינה המקובלת, כיום מתאמנים רוב הנגנים בעולם עד רה רביעי כסטנדרט. ובטמפו! לפני חמישים שנה נחשבה לשון כפולה בקלרינט ובבסון כבלתי אפשרית; כיום כל בן תשחורת "מרביץ" את הסולו מהסימפוניה הרביעית של בטהובן, פרק רביעי, כאילו היה פרפראות.

כך אני מגיע לשאלת המפתח במאמר זה, של מיקום הנגינה וההוראה של כלי הנגינה בעולם העכשווי בסקאלה בין האמנותי (בחטף קמץ) – מוזיקה איכותית, מרובת רבדים ומשמעויות – לבין האומנותי (בשורוק) – ביצוע נחמד, מבריק, אופטימי, סימפטי.

ובאותה מידה לשאלות נגזרות:

האם להתרכז באידאלים החדשים של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" וללמד את תלמידינו לנגינה יעילה אך "בלתי מפריעה"?

האם ההוראה בימינו היא בעיקרה אינפורמטיבית או שהיא מבוססת על פיתוח והעמקת האישיות האינדיבידואלית של כל תלמיד ותלמיד?

האם יש לנו, המורים, זמן להוראה מעמיקה, המתארכת על-פני זמן וממתינה להתפתחויות באישיות התלמיד?

איזה רפרטואר מתודי לבחור ובאילה יצירות?

מהו "צליל יפה" – היש אחד כזה בכלל?

מה היחס בין ביטוי לטכניקה בנגינה המודרנית? ובכלל – מדוע ולמה אנו מנגנים ולומדים לנגן?


בימים אלה אני עוסק בכתיבת ספרי המתודי השני, שעיסוקו הינו הצליל והפקתו. אולי זה הנושא המסובך ביותר מבין כל יסודות הנגינה. אני מבקש להביא להלן חלקים מתוך המבוא לספר, כדי להדגים את הקונפליקט שבין האינפורמטיבי ליצירתי, בין "עשה כך וכך" לבין שימוש בדמיון מודרך, בחיבור המסובך שבין ההתכווננות אל המטרה לבין "האני המבצע", כלומר לאישיות ולדרכי הבעתה.

אקדים ואציין, שאין הכרח לדון בקונפליקט הזה ובשאלות שלעיל במשקפיים של שחור ולבן. אין ספק, שניתן לגשר בין שתי הפרדיגמות ולצאת מורווחים משני העולמות. על כל מורה מוטלת החובה להקשיב לעצמו (אינטרוספקציה) ולהפיק את המכלול הנכון לו על-פי טעמו והשקפתו.

וכך מתחיל המבוא לספר:

המוסיקה עושה את הצליל
Die Musik macht den Ton
The Music makes the Sound
C'est la musique qui fait le ton

זו הכותרת של המבוא וניתן מייד לשים לב להיפוך המילים שבפתגם זה. מקורו בגרמנית והוא דווקא אומר, שהצליל הוא שעושה את המוזיקה. כשהילד בכיתה אומר למורתו שהוא אהב את שיעורי הבית, היה בצליל קולו המאנפף כדי להביע, שהוא שנא אותם.

אלא שיש ברצוני למשוך את השטיח מתחת לרגלי הקורא ולהעמידו בפני מבחן המקוריות: מדוע היפוך המילים?

וכך ממשיך המבוא:

כי מה שמגיע בסופו של דבר לאוזני המאזינים הוא המסר הרגשי-יצירתי-דמיוני. וכיצד הוא מגיע? באמצעות הצליל, כמעט אך ורק הצליל. את כוונותיו האמנותיות (המוזיקה הפנימית) מביע המבצע המוסיקאלי באמצעות הצליל:

על-פי גבהו,
משכו,
עצמתו,
צבעו,
איך הוא מתחיל
וכיצד מסתיים
ובכלל,
מה הוא מביע
ומה הוא אומר.

רק תכונה אחת השמטתי מהרשימה השירית כלשהו הלזו:

מה יופיו.

ולא בכדי. כי קשה מאוד להגדיר צליל יפה מהו; יש אין ספור צלילים "יפים", כמספר הנשמות שמפיקות אותם. הבה נשאל את עצמנו, צלילו של מי מן החלילנים המפורסמים "עושה לי את זה", הוא המטרה הנשגבה שלי:

האם הצליל של עמנואל פהו?

או שמא של סר ג'יימס גולויי?

ואולי זה של ז'אן פייר רמפאל?

ומה עם צלילו של Aurèle Nicolet? ואחרים?
האם אני מעריץ את צלילו של המורה שלי ורוצה לנגן "יפה" כמוהו?

ופתור ללא כלום הן אי אפשר, אז הנה גם דוגמא צנועה ממני.

ושאלה דרמטית לאחר כל אלה:

וכיצד, למען השם, הגיעו חלילנים אלה לצליל שלהם?
ומדוע הם כה שונים זה מזה?
איך ייתכן, שחלילנים מאותה תרבות ואסכולה, שלמדו אצל אותו מורה אפילו, מנגנים בצלילים עם תכונות כל-כך שונות?

ועוד שאלה, קצת בביישנות, שישאל כל אחד מהקוראים את עצמו:
"האם אני אוהב את הצליל שלי, אני?!"

אפילו האינטרפרטציה של אפיוני הצליל שונה מאדם לרעהו: מה שאחד מכנה "חם" ייקרא "עמוק" על-ידי האחר, "מבריק" מול "חריף", "עם ויברטו גרוני" (שלילי) מול "ויברטו צרפתי אנין טעם" וכו' וכו'.

אז איך אפשר לצאת מן הערבוביה הזו?!

חוששני, שאין מוצא מן המסקנה, שצלילים יפים ישנם הרבה, הרבה מאוד; אך מה שקובע הוא, מה אומרים צלילים אלה, איזה אפקט יש להם על המאזין.

ובכל זאת: מדוע סדר הדברים ההפוך הזה:

המוסיקה עושה את הצליל?

ביצירת הצליל יש ידע רב, אותו אנו לומדים במשך שנים רבות, ואלה אינן מסתיימות כלל אלא כשאנו מפסיקים חלילה לנגן. וזה אומר, שהצליל של כל אחד מאתנו ממשיך להתפתח, להתעצב ולהתייפות ללא הרף.

הבה נשים לב: ביצירת הצליל שכן צליל הוא יצירה! כן, יצירה!
ויצירה היא בראש ובראשונה עניין של יצירתיות,
ויצירתיות היא עניין של מוזה,
ומוזה ומוזיקה - נו, הן הרי תאומות זהות, הלא כן?

Epshtein

בפרקים הבאים בספר זה אשתדל לספק ידע נרחב אודות כל היסודות של הפקת צליל, מן היציבה אל הנשימה ואל השיפתות (אמבאז'ור בלועזית - את המילה המצאתי אני בהעדר מונח רשמי אחר) ועוד כהנה וכהנה.

כל הידע הזה חשוב וחיוני אך אינו מספיק.
כי בסופו של דבר מה שיקבע את איכותם ומידת הצלחתם של כל הדברים הלו הוא קולו הפנימי של התלמיד (או של הנגן), המוזיקה המתנגנת בתוכו, מידת הנכונות שלו להתבטא ולהחצין את רגשותיו.

זאת ועוד: אנו כבני אדם מן השורה, איננו יודעים לתפעל ולהניע איברים פנימיים, שדרושים בהחלט לצורך הפקת צליל טובה, כמו סרעפת, בית הבליעה, השרירים הבין צלעתיים ועוד כמה.

לשם דוגמא:
איך נשמעת ההוראה "נא הזז את הסרעפת למטה, או למעלה (או שמאלה וימינה)"?
האם זה בכלל אפשרי? האם הסרעפת הינה שריר רצוני?

והויבראטו והתמיכה וכו' - כל אלה נכונים, אמיתיים ודרושים בהחלט לצורך יצירת צליל אך אינם ניתנים לעשייה בהוראה ישירה!

עוד דוגמא:
"פתח את הגרון!"
הוראה, שממש אינה עוזרת ומביאה בדרך כלל לתוצאה הפוכה של היצרות בגרון.

כאן ניתן כבר להבין, עד כמה הדמיון וכוח היצירתיות יובילו אות התלמיד אל היכולות המופלאות שלו לתפקד ברמה גבוהה בזמן הנגינה. האינפורמציה – כבודה ונחיצותה במקומם מונחים; אך דרוש כאן משהו נוסף, מסתורי כלשהו, שיודע לתפעל מערכות נעלמות בגופנו בכישרון רב וליצור עבורנו את הצליל, אותו אנו מחפשים.

מה שדרוש הוא היכולת "להתחבר אל עצמך" – בלשוננו העכשווית - ומתוך התחברות זו ליצור את הצליל ואת המוסיקה.

דרושה הסכמה מחודשת ביננו לבין עצמנו, הסכמה בדבר הבאלאנס בין "החיצוני", קרי: ידע, תרגול, הצלחה, "לנגן נכון", לבין:
"הפנימי" – הדמיון, היצירתיות, האינדיבידואליות.
"החיצוני" נדרש אך ללא "הפנימי" הוא לא יימצא.
בסופו של דבר, כל הידע והיכולת יצטרפו כדי לשרת את הצורך לבטא את העולם הפנימי, את המוזיקה.

האם יהיה לך האומץ ליצור את הצליל שלך, הצליל שיביע את עולמך הפנימי ואת הקשר שלך אל היצירה המוסיקאלית על סגנונותיה השונים?

האם יהיה לך האומץ לא לעשות כן?

עד כאן חלק מהמבוא. אני מקווה, שהאנלוגיה מהחליל לשאר הכלים ולמוזיקה בכלל ברורה.


פעם נשאלתי, כמה שנים נדרשות כדי ללמוד לנגן בחליל-צד.
"שלושים", עניתי. הכיצד? "חמש עשרה כדי ללמוד וחמש עשרה כדי לשכוח".

"לשכוח" מתחבר כאן עם הפנמה, עם הפיכת האלמנט הטכני-מכני-אינפורמטיבי לחלק מהשפה הפנימית, האינטואיטיבית.

אבל חשוב להבין, ששלב השכחה אינו בא לאחר גמר חמש עשרה שנות הלמידה.
השכחה-הפנמה מלווה בקביעות את הלמידה, היא מחוברת אליה כדבר המשלים את חברו.

נגינה, שבוקעת מאישיות מתבטאת (גם אצל ילדים, בודאי!) באה מכלי משוכלל להפליא, שמנוהג על-ידי כוח הביטוי ונענה לו באינטואיטיביות, כמתוך שכחה, בהרמוניה מלאה.

ואז נכונה כותרת המאמר: קולו של הלב.