משחקים ברביעיות

רבות נלחש, סופר ואף צולם על מערכת היחסים הסבוכה, שלא לומר טעונה, ברביעיית מיתרים. האמרה הידועה ש"רביעיה היא חתונה בן

נגינה ברביעיית מיתרים היא תובענית במיוחד ומצריכה איזונים ובלמים מוסיקליים, ואף פסיכולוגיים, בין חברי ההרכב.

נגינה בהרכב קאמרי היא משאת נפש של כל מוסיקאי שאני מכיר. היא משלבת ביטוי סולני ואישי, שאין כמעט לנגני מיתר (או לנגנים בכלל בתזמורת) ובו בזמן שיתוף פעולה עם מוסיקאים אחרים – מה שאין בקריירה סולנית טהורה.

בתוך סוגת המוסיקה הקאמרית נחשבת רביעיית המיתרים, גם בעיני הנגנים וגם בעיני הקהל, ליהלום שבכתר, ולא בכדי: מיטב היצירות של גדולי המלחינים נכתבו לרביעייה. היה זה יוזף היידן שפיתח ושכלל את הרביעייה עוד בימי חייו - מיצירות ביכורים שלא דורשות אלא מארבעה חובבים להיפגש לקפה, עוגה וקריאה מהדף בטירה המועדפת, ליצירות מורכבות הדורשות נגנים מקצועיים ומיומנים ומגיעות עם "אזהרת קושי" כדי למנוע עוגמת נפש.

מוצרט, בטהובן, מנדלסון, שוברט, שומאן, ברהמס, ברטוק, צ'ייקובסקי, רוול, פרוקופייב, ברטוק ושוסטקוביץ ניצבים רק בראש הרשימה הארוכה של מלחינים שהעלו תרומה והעניקו לעולם המוסיקה רביעיות מיתרים, שכל אחת מהן היא פסגת היצירה. כל המלחינים שציינתי הלחינו לא מעט מוסיקה קאמרית, מסונטות ודואטים עד שביעיות ושמיניות, מוסיקה מענגת ומסעירה שגם היא עמדה במבחן הזמן. נשאלת השאלה: מה מבדיל בין רביעיות מיתרים לכל היתר?

יש תשובה ארוכה ומסובכת ורבת דקויות, ותשובה אחת פשוטה (אולי אפילו פשטנית, סלחו לי) שאותה אתן פה. התשובה היא: הפסנתר. הימצאו של כלי כה דומיננטי בהרכב קאמרי משנה את שיווי המשקל של ההרכב, מבטל ואף הופך את האידיאל המוסיקלי של שילוב והשתלבות. ועל כן היעדרו מההרכב מייחד את היצירות לרביעיית מיתרים.

הנה כמה דוגמאות: שלישיית פסנתר, למשל, מבוססת על שלושה "קודקודים" בעלי מצלול שונה מאוד וסולני, כשהקודקוד הדומיננטי הוא הפסנתר, כמובן. רביעיות פסנתר ובמיוחד חמישיות פסנתר, מורכבות מ"קבוצת" מיתרים שמנגנת מול תפקיד הפסנתר. וככל שאנו מתקדמים היסטורית הופכים תפקידי המיתרים ל"תזמורתיים" יותר ויותר מול התפקיד הסולני הדומיננטי של הפסנתר.

ולמקשים: אכן קיימות חמישיות מיתרים, רביעיה בתוספת ויולה או צ'לו, שהן נדירות למדי לאחר כניסת הפסנתר לעולמנו. לכאורה כלי מאותה משפחת כלים אמור להשתלב בצורה יותר הומוגנית אלא שגם תוספת זו תמיד באה כדי להעשיר או להדגיש פן מסוים ברביעיית המיתרים הבסיסית, וכמעט תמיד התוספת באה על חשבון שיווי משקל ואינטימיות.

הימצאותו של הפסנתר אינה שלילית, חלילה, ואף מפשטת בעיות רבות, מוסיקליות או טכניות: עבודה על ניקיון בדיוק צלילי, למשל, משתנה לחלוטין אם יש פסנתר שמולו אפשר להשוות את הצלילים. לעומת זאת ברביעיית מיתרים לכל כלי צליל שאינו אבסולוטי ונתון לפרשנות: האם, לשל, יש להאזין רק לצליל הבס של הצ'לו ולהתכוון לפיו או האם להתחשב בהיפוך האקורד, או אולי להיצמד לצליל שכבר נוגן על ידי נגן אחר ולנגן על פיו? כשיש פסנתר אין בעיות כאלו, פשוט צריך להתכוונן על פי הצלילים שהוא מפיק.


קצרה היריעה מהדוגמאות, למשל בעבודה על שיווי משקל מוסיקלי, תיזמון, ארטיקולציה ואפילו החלטות על קו מוסיקלי של סולו, שבהם הימצאותו של פסנתר פותרת עשרות שעות של עבודה (וויכוחים, וריבים, וסערות, וכעסים ואפילו "דילים" של פשרה).


דוגמה ברורה לשוני בין רביעיות מיתר ליתר ההרכבים היא שבקונצרטים, פסטיבלים ואף בהקלטות, קל למצוא הרכבים של יחידים שהגיעו לקונצרט או להקלטה כמה ימים לפני הארוע כדי לערוך חזרות ולנגן ביחד. לפעמים שיתוף הפעולה החד-פעמי הוא מקור ועצם העניין, אלא שנדיר מאוד (אני טרם נתקלתי) בכך שאותם אינדיבידואלים יבצעו רביעיית מיתרים. הדרישות המוסיקליות גבוהות מדי ובאין פסנתר שמפשט את העבודה -התוצאה פשוט אינה שווה את הסיכון.

לפני כעשור השתתפתי בפסטיבל מוסיקה בזלצבורג, וכשתכננו את הרפרטואר לקונצרט, בין שלל היצירות המאתגרות, הצעתי לנגן רביעייה מוקדמת של היידן. המוסיקאים, כל אחד סולן בעל שם, הביעו זעזוע מנומס מעצם הרעיון. אגב, לא היה היסוס שכזה לנגן את חמישיית הפסנתר של ברהמס, למשל, שהיא יצירה ארוכה ומורכבת הרבה יותר. אבל כנראה שהייתי משכנע למדי, כי לבסוף ניגנו את הרביעייה, אופוס 17 מספר 6. לאחר הקונצרט הבטחתי לעצמי שאקים רביעייה "משלי" כדי שאוכל לגעת ברפרטואר המדהים הזה.

היום, כאחד מחברי רביעיית היידן הישראלית, שזו עונתה הרביעית, אני מודע עוד יותר עד כמה מיוחדת, מפליאה, מרגשת, מתסכלת, כואבת, מרוממת נפש, מכעיסה, מלמדת, מבגרת ובעיקר-בעיקר: מעניינת.

העבודה ברביעייה מקצועית - גוף מוסיקלי שבו התנועה לעולם אינה לבד – מצריכה נשימה תמיד ביחד, אני זה אנחנו והסולו לעולם אינו לגמרי שלך, אך התוצאה הסופית טובה מסך כל מרכיביה. אין פלא אם כן שכל חובבי ומעריצי המוסיקה הקלאסית מכירים את רביעיות אמדאוס, בודפשט, איטליאנו, גווארנרי, אלבן-ברג או רביעיית ירושלים, אך אסתכן ואטען שמעטים יידעו את שמותיהם של המוסיקאים שמנגנים בהרכבים הללו.

לסיום, משהו מהפסיכולוגיה שמניעה הרכבים כאלה: רבות נלחש, סופר ואף צולם על מערכת היחסים הסבוכה, שלא לומר טעונה, ברביעיית מיתרים. האמרה הידועה ש"רביעיה היא חתונה בן שמונה אנשים" היא אולי קלישאה, אך נכונה להפליא.

אייל קלס, חבר ברביעיית היידן הישראלית הוא המנהל המוסיקלי של פסטיבל גבעתיים לרביעיות מיתרים שיתקיים בין התאריכים 20-23 במאי בתאטרון גבעתיים בשיתוף רביעיות כרמל, דפנה, ראשונים והיידן הישראלית. פרטים באתר או בטלפון להזמנת כרטיסים 03-7325340 שלוחה 2