התייחדות עם ליסט

דירתו של פרנץ ליסט בבודפשט. צילום: Wikipedia

ביצירתו, כמו בחייו, מייצג פרנץ ליסט ניגודים משלימים מאופן מדויק: מצד אחד דתיות עמוקה ואהבה לאל ומצד שני תשוקה לכל מה שגשמי וארצי.

זה היה באחת מנסיעותי ממרכז הארץ לחיפה. את הדרך הפקוקה נהגתי להעביר בבילוי משותף עם דיסק חדש. הפעם חטפתי בחופזה ממדף הדיסקים הביתי דיסק של הפסנתרן אלפרד ברנדל מבצע ליסט ( הוצאת פיליפס). מבלי משים שמתי את אחד הדיסקים באלבום הגדוש שבמכונית וכשהאזנתי לו - נכבשתי. לא הכרתי את היצירה קודם לכן. היתה זו "ברכת אלוהים בבדידות" או בתרגום עברי אחר: "ברכת ההתייחדות עם אלוהים" (Benediction a Dieu Dans la Solitude) מתוך אסופה של עשר הרמוניות פואטיות ודתיות בהשראת אסופת השירים של למרטן.

15 דקות של עונג צרוף, שיאים של אהבה, כאב, אושר ובכי אפפו אותי באחת. לא יכולתי להמשיך ליצירה הבאה. מצאתי את עצמי שומעת כחמש פעמים רצופות את היצירה, ונפשי אינה יודעת שובע. היתה גלומה בה המשיכה למשהו חדש, מלא רבדים של מלודיות עוצמתיות לצד הרמוניות חריפות, תוך סיור במבנה ארכיטקטוני מרתק.

ליסט מביע שם הערצה, אהבה, כמיהה ועוצמה כלפי האלוהות ברגעי שיא שאינם נופלים מאהבת אשה בתוכו. היצירה מתחילה בדימוי של התעוררות טבע ופכפוך מים, תוך הצגת מוטיב התשוקה ביד שמאל, מתחת לפני השטח. המוטיב הזה, שיופיע עוד ביצירה פעמים אינספור במסכות שונות יהיה כהתכתבות סימטרית עם הנושא הכוראלי בסיום היצירה, שכולו תפילת הודיה והשלמה. אלו יופיעו במגוון רגיסטרים ועוצמות, באופן גלוי ונסתר ויעמידו כמשל את הדואליות שבה היה נתון ליסט במשך כל חייו - אהבת בשרים מול תשוקה לאל. האם אלו חוברים או סותרים זה לזה?

ליסט מאז ומעולם ריתק אותי כדמות, כפסנתרן, כמלחין, כמעבד. איש רב פעלים - הדה וינצ'י של הרומנטיקה. הוא היה ספק מהפכן-פסנתר אגדי, הפגניני של הפסנתר, וירטואוז ומכשף, בני דורם של שומאן, שופן, ברליוז, היינירך היינה וויקטור הוגו. הוא היה חלק מהם אבל גם שונה מכולם, בועט ושובר מוסכמות.

פרנץ ליסט נולד בהונגריה ב-1811 - בדיוק כמו שופן ושומאן- למשפחה קתולית חובבת מוסיקה, וכבר בגיל עשר הוריו הבינו שהעתיד הוא בווינה ועזבו הכל. כמו הוריו של מוצרט שהקדישו את כל זמנם, כספם ואונם לילד הפלא- הם עברו לבירת המוסיקה הקלאסית של אז. כשליסט הגיע לווינה- הוא חבר לצ'רני ולסליירי ולמד מהם פסנתר והלחנה.

שנתיים לאחר מכן המשפחה שוב עקרה - והפעם לפריז- לקונסרבטואר הנודע בכל אירופה. אבל המוסד הנחשב הזה דחה את קבלתו של ליסט. ילדי פלא מיוחדים לא תמיד עברו בנקל את הבחינה, ובטח לא זרים שאינם תושבי צרפת. אבל באותם ימים ליסט כבר הופיע ללא הפסקה ועשה חיל. הוא לא היה זקוק לתואר. הוא נאה וכבר קיבל בעצם תואר, שאותו העניקו לו המעריצים - האביר הווירטואוז שכובש אולמות ולבבות.

תופעת ה"ליסטומניה" היתה לשם דבר: נשים היו מתעלפות פיסית כשהיו שומעות את הרסיטלים התובעניים שליסט העניק. אילו היה חי היום, בוודאי היה נחשב לזוכה של ה"אקס פקטור", או מינימום כוכב רוק שעושה מיליונים.


אם שופן היה המלחין שחיפש את הסלונים הפריזאיים האריסטוקרטיים- ליסט היה זה שיצא להופיע באולמות הקונצרטים הגדולים; אם שופן היה המלחין אינטרוברטי שחיפש אינטימיות - ליסט היה אדם מוחצן, מלא ביטחון עצמי מופגן, שרמנטי ואקסטרוברטי. את שופן וליסט אפשר להחשיב ליעקב ועשיו של הרומנטיקה.


את חייו של ליסט שינה ב-1832 רסיטל בפריז של ניקולא פגניני, הכנר הנודע. ביום הזה הוא הבין שהייעוד שלו הוא להיות הפאגניני של הפסנתר, וגמל בלבו להגיע למעמד הזה. ההחלטה אכן התממשה, אבל לא בלי מחיר כבד. לליסט יצא שם של וירטואוז שטחי. שופן קרא לו "תחבולן מוכשר", שומאן העז ואמר עליו כי הוא "וירטואוז מושלם אבל מלחין סוג ב'".

אבל ליסט קורץ מחומר אחר. לא רק שלא התרגש מדברי הביקורת - הוא המשיך בדרכו, הוציא תחת אצבעותיו יצירות בלתי נתפשות במורכבותן ולמעשה הגה וייסד את רעיון הרסיטל. הוא כותב יותר מ-1,300 יצירות. 900 מהן עיבודים, תזמורים וטרנסריפציות על יצירות קאנון של מלחינים אחרים. הוא עיבד לדוגמה את כל תשע הסימפוניות של בטהובן לפסנתר, אטיודים של פגניני, שירים של שוברט ואריות של מוצרט.

העיסוק באהבה ביצירות של ליסט אינו מקרי. ליסט היה מכור לאהבה. בערה בו תשוקה אדירה למוסיקה ולאהבת נשים ולאהבת בשרים. הוא ניהל אינספור פרשיות אהבה ורומנים בכל מסעותיו הבלתי פוסקים בעולם. למעשה לא היה לו מושב קבע - מין תייר קבוע שמחפש מצד אחד חוויות ומצד שני משמעות עמוקה. אך הוא היה גם אינטלקטואל אמיתי, אוהב ספר, בעל דעה וקול מחאה- שהתכתב ביצירותיו עם היוצרים הגדולים של התקופה - גתה, היינה וויקטור הוגו.

אבל לצד חיי ההוללות, האהבה השנייה של ליסט - שלא נפלה מן הראשונה - היתה האהבה לאל. אין לשכוח שליסט נולד למשפחה דתית קתולית. כלפי חוץ הוא לא ממש ניהל אורח חיים אדוק, אבל בתוכו פנימה היה איש דתי ומאמין מאוד – במובנה האמיתי של האמונה. אוהב את אלוהים, וממש משוחח אתו, באמצעות מלים וצלילים. בחיים שלו נע בין חיי הוללות לחיי פרישות וכמורה והניגוד העצום הזה – הם כמו יין ויאנג - ניגודים משלימים, בנפשו ובמוסיקה שהוציא מתוכו.

פרנץ ליסט היה דמות רבת שכבות, כך עולה גם מיצירותיו. הן סוחפות את המאזינים לערב-רב של חוויות רגשיות עמוקות שיש בהן מן הניגוד וההשלמה כאחד. בכך הוא משמש עבורי הזדמנות להתבונן במראת החיים עצמם, על המתוק והמריר שבתוכם, ועל הניגוד האינסופי והכל כך אכזרי ואוהב המתקיים בהם יחדיו.