למה שוברט?

פרנץ שוברט ב-1825 (וילהלם ריידר, צבעי מים)

דת המוזיקה היא בהכרח מרובת אלילים וכרגיל בדתות מסוג זה, לכל אחד מן האלים תחום עיקרי משלו.

אפתח בדברי כפירה: להיות מוזיקאי פירושו להיות עובד אלילים.

ואגב, כחובבי מוסיקה מושבעים (הנוכחות שלכם באתר זה מסגירה עובדה זו) זה תקף גם לגביכם משום שאפילו אם המילה "חובב" בעברית יש בה משהו קצת צמחוני ולא-מחייב, הרי בואו נודה - מוסיקה היא לא משהו ש'חובבים' כשם שחובבים גינון או טיולים בחיק הטבע אלא משהו שהוא על תקן דת שבה כל אחד מאיתנו מתפקד כסוג של כהן שמפיץ בדרכו שלו את הבשורה. כל מאזין - מואזין. דת המוזיקה היא בהכרח מרובת אלילים וכרגיל בדתות מסוג זה, לכל אחד מן האלים תחום עיקרי משלו.

במוצרט אני רואה את אֶל ההידברות. הוא בעצם זה שברא את הדיאלוג הדרמטי בין הניגודים כאלמנט מוזיקלי מרכזי. משפטי שאלה מול תשובה, פסנתר מול תזמורת, הרוזן מול המשרתת: בבסיס כל אלה - דו-שיח, הידברות. אצל מוצרט אפשר אפילו לדבר אל הקיר. עובדה: במערכה הראשונה של "חליל הקסם" טמינו שואל, הקיר עונה.

בטהובן הוא אֶל האמת. אצל הרומאים, אלת האמת מתחבאת בבאר. אצלנו הוא רווק וינאי לא מטופח במיוחד שמחליף דירות בקצב אבל במוזיקה שלו ישנה תמיד חתירה ליסוד, לרעיון בסיסי כלשהו שלפעמים הוא יכול להיות פשוט עד כדי אקורד שבור ("ארואיקה") כשבמוזיקה שלו הוא מתחקה אחריו כמו אחרי אמת צרופה ובלתי ניתנת לעוררין, כמו יהלום בלתי-שביר שבטהובן - מלך הפיתוח המוזיקלי - מלטש מזוויות שונות עד שהוא חוזר ומבסס את אותה אמת כמעין אידאל אוניברסלי ניצחי.

ומה עם שוברט?

אפשר היה, כפי שעשו בעבר, לסווג אותו כאֶל היופי במוזיקה. אבל זה קל מדי ופשטני ובכל מקרה תקף לגבי כל האחרים. שוברט ‪-‬ אולי יותר מכל - הוא אל ההתבוננות הפנימית. האדם שבוחן את עצמו, התחבטויותיו, משמעות או חוסר-משמעות קיומו, הספקות שאוכלים אותו, הזרמים התת-קרקעיים של נפשו, המאוויים שלו ועצם היותם של כל אלה בלתי-נפרדים מעובדת היותו בן-תמותה יציר הטבע. לא שאין מכל זה גם אצל גדולי המלחינים האחרים. ברור שגם אצל בטהובן יש מידה רבה של התבוננות לירית, בעיקר ביצירות המאוחרות - והכוונה כמובן בהשאלה, לא בהכרח במובן הביוגרפי. אלא שההבדל הגדול הוא שאצל בטהובן ההקשר הוא תמיד תיקון העולם, מתן מענה לסימני השאלה הפילוסופיים שהמוזיקה כביכול מעלה, ובסופו של עניין, חתירה להפגת המתח שבין הניגודים, גדולים וגורליים ככל שיהיו. כך גם אצל מוצרט.

שוברט, לעומת זאת, לא מנסה בהכרח לפתור את השאלות הגורליות שנמצאות גם במוזיקה שלו. להיפך, אם אצל בטהובן הקו המנחה הוא ההתחקות אחר האמת הצרופה שמעבר למילים ושרק בכח המוזיקה לגלות בפנינו, שוברט הוא כמי שחושף בפנינו את הספק, הוא משאיר את הדברים פתוחים, נתונים להתבוננות מתמשכת מבלי לנסות להגיע בהכרח למסקנות נחרצות.
לעיתים קרובות, בעיקר ביצירות הגדולות של שלוש השנים האחרונות של חייו פחות או יותר, מתקיים מתח בין פן אידילי, מעין שלווה נאיבית-כביכול ובין כוחות אפלים של חרדה קיומית שלפעמים נדמה שהם קמים עליה לכלותה, בעיקר בפרקים איטיים.

כלומר, מצד אחד ישנו השוברט של הלנדלרים והמנגינות הכובשות, הזמן המוזיקלי הנינוח (או כפי שתיאר זאת שומאן, ה"אורך השמיימי" המפורסם) שנע כביכול באין מפרע כזרימה הקולחת של הנחל הסמלי המופיע באין ספור שירים, כאילו כמיהה לאיזו ילדות עלומה וחסרת-דאגות, לטוהר אבוד כלשהו.

ומצד שני, ישנו אותו פן אפל ובלתי צפוי, דחפים הרסניים, תת-מודעים ובלתי ניתנים לשליטה שלפעמים מתפרצים בלי הודעה מוקדמת (חמישיית המיתרים, הפרק האיטי) ולפעמים מפרקים את הסדר הקיים טיפין טיפין בעקביות כמעט אכזרית, כמו משב רוח קל שבתנאים מסוימים מסתחרר לכדי סופה קטלנית. למשל, הפרק האיטי בסונטה לפסנתר בלה מז'ור ד. 959* - לאחר החורבן, חזרה לתלם. אותה מנגינה חוזרת מהתחלה, אמנם עם תוספת סימלית של ליווי דמוי חצוצרה חלושה אבל למעשה כאילו הקטסטרופה שבאמצע הפרק מעולם לא התרחשה. ממשיכים הלאה.

זוהי, למעשה, ראיית העולם במוזיקה של שוברט ושבה טמון כוחה. רגע של יופי עילאי יכול להפוך באחת לרגע טרגי אשר בסופו חזרה ל'שגרה', כביכול. אין ממש תחושה שנמצא 'פתרון' לאותו משבר קיומי, אלא יותר קבלה שלו כחלק מעובדת הקיום. מעין נחמה פרטית, השלמה פנימית עם הגורל ואיתה - היכולת להמשיך במסע.

אז אם המוזיקה היא דת, הרי שהסיבה שלשוברט מקום כבוד בפנתיאון היא אותן אמיתות קיומיות כמוסות שאנחנו זקוקים לחזור ולהתוודע אליהן ושהמוזיקה שלו מביאה לידי ביטוי כה עמוק. לכך, כמובן, חשיבות רבה הרבה יותר מאשר לצדדים ביוגרפיים כלשהם - בדיוק כשם שה"ארואיקה" היתה ממשיכה לסחוף אותנו כל פעם מחדש גם אם מי שכתב אותה לא היה חירש. נהוג לראות בפרטים מחייו של שוברט, פרצי מחלתו של שוברט, ובעיקר בסופו הקרב, רקע חשוב לפרץ היצירה המטורף של השנתיים-שלוש האחרונות. אבל בסופו של דבר, היצירות הרי לא היו מאבדות ממשקלן הסגולי בלי האינפורמציה הזאת.

ואף על פי כן, מעניין לציין פן נוסף בחייו של שוברט שפחות נהוג לדבר עליו ושמוסיף הקשר בלתי צפוי ליצירתו ובאופן טעון במיוחד דווקא על רקע המציאות הנוכחית.
שהרי הנסיבות ההיסטוריות בתקופתו של שוברט היו של עולם משתנה. שוברט חווה באופן ישיר את השינויים המהותיים שבעקבות קונגרס וינה של 1814 שמשטר מטרניך הנהיג ושהיוו תפנית חדה למדי באקלים הפוליטי בהשוואה רק לכמה שנים קודם לכן. שוברט עמד על דעתו בדיוק בתקופה שבה המשטר הפך שמרני ואוטוריטרי, וכפי שכותב כריסטופר גיבס ‪(Gibbs)‬ בספרו על שוברט, גם אם לא היה בר השוואה למשטרים טוטליטריים בני זמננו היה רווי חשדנות, צנזורה ומגבלות יומיומיות, החל בדיכוי פוליטי וכלה באינסוף איסורים למיניהם כמעט בכל תחומי החיים.

חבורת הצעירים המפורסמת ששוברט היה בה דמות מרכזית כללה לא רק ציירים ומשוררים. בתקופה בה חבורות סטודנטים הוצאו מחוץ לחוק, ידוע על אירוע אחד בו עוררה חבורתו של שוברט את חשדה של המשטרה החשאית ושבו אף נעצרו ארבעה מחבריה, בהם שוברט עצמו. אחד מהם, משפטן וחבר ילדות ומתנגד מוצהר למשטר בשם יוהן זן ‪(Senn)‬, הוגלה לצמיתות.
כדאי לזכור ששנים לא רבות קודם לכן היה נדמה שפני העולם בכיוון אחר לגמרי. מוצרט ובטהובן עוד הספיקו לחוות את הרפורמות הליברליות של סוף המאה-18 והשתייכו לדור שעוד הספיק להנות מהאקלים הסובלני של ימי הקיסר יוזף השני בהשראת תנועת ההשכלה ויכלו לפחות לחלום על עתיד צודק ועל חופש שיוויון ואחווה. לעומת זאת, בעשורים הראשונים של המאה החדשה שרתה פסימיות כללית שמן הסתם השפיעה על צעירי התקופה.

לא שפנינו לערוך כאן פוליטיזציה לשוברט שלנו, חס וחלילה. אבל עם כל ההבדלים המתבקשים, ישנו משהו מוכר באופן מטריד בחילופי התקופות האלה, בדינמיקה ההיסטורית שבה דורו של שוברט הוא מעין דור מילניום שהעולם סביבו מתפרק באופן אקטיבי מהאידאלים, המוסכמות וההגנות שנהנו מהם הוריו. האם ייתכן שבנוסף לגדולתן העל-זמנית, ניתן למצוא בכל אותן סונטות ורביעיות כבירות גם מן החרדה לגבי העתיד שרבים מאיתנו חשים גם היום?

ארתור שנאבל בפרק האנדנטינו מתוך הסונטה בלה מז'ור D.959 מאת שוברט: