במקום שבו היו כינורות - היתה תקווה

פריט מתוך האוסף "כינורות של תקווה" של אמנון ויינשטיין

פרופ' ג'יי גריימס מספר על כמה מהתפקידים שהיו לכינור בשואה: בהצלת יהודים, כמקור לנחמה וגם ככלי יצירתי לנקמה בנאצים. המאמר מבוסס על עבודתו רבת השנים של בונה הכינורות הישראלי אמנון ויינשטיין

הכינור מהווה היבט חשוב של התרבות היהודית במשך מאות שנים. רבים מהכנרים הגדולים בעולם היו יהודים, ובכלל זה הכנרים מן המאה התשע-עשרה שלכבודם הוקדשו הקונצ'רטים הנערצים לכינור מאת בראהמס ומנדלסון, אמני-העל של המאה העשרים - יאשה חפץ, יהודי מנוחין ואייזק שטרן, והווירטואוזים בני ימינו יצחק פרלמן, פנחס צוקרמן ושלמה מינץ. כמה חוקרים אף מייחסים את המצאת הכינור ליהודים שהשתקעו באיטליה לאחר גירוש היהודים מספרד ב-1492. מאז, מילא הכלי תפקיד חיוני כבחירה פופולרית בחייהם המקצועיים של מוזיקאים יהודים, לצד תפקידו בחיי הקהילה כמרכיב חיוני של מסורת הכליזמר המתמשכת. בתקופת השואה, קיבל על עצמו הכינור תפקידים חדשים ויוצאי דופן במסגרת הקהילה היהודית. אספר כאן על כמה מהתפקידים הללו.

עבור חלק מהנגנים, היה הכינור למושיע ששיחרר אותם ואת משפחותיהם מהרודנות הנאצית

בשנת 1936 גייס ברוניסלב הוברמן שבעים וחמישה אמנים יהודים להקמת תזמורת חדשה בפלשתינה, כיום "התזמורת הפילהרמונית הישראלית" המפורסמת בכל העולם. מוזיקאי העל הללו פוטרו ממשרותיהם בתזמורות הגדולות באירופה, וחיפשו נואשות תעסוקה. בכך שהציע להם מקומות עבודה וסייע להם לעקוף את דרישות ההגירה הקשות של המנדט הבריטי לפלשתינה, הצליח הוברמן לפתות שבעים וחמישה מוזיקאים אירופיים ובני משפחותיהם לבוא אל תל אביב לפני שגרמניה הנאצית החלה את חקיקתה בעניין "הפתרון הסופי". בכך הציל הוברמן כ-1,000 נפשות בשנים 1935-1939.

התזמורת הארצישראלית

התזמורת הארצישראלית (לימים - הפלהרמונית הישראלית) בהופעה בפני חיילי הבריגדה היהודית במצרים. התמונה באדיבות ארכיון יד ושם.

בשנת 1941 היה אמור ארנסט גלזר, הכנר הראשי היהודי של התזמורת הפילהרמונית של אוסלו, לבצע קונצ'רטו בעיר ברגן, הכבושה בידי הגרמנים. הוא אמור היה לנגן על כינור גוארנרי דל ג'זו יקר, שהיה פעם בבעלות הכנר הנורבגי הווירטואוז אולה בול. ההופעה נקטעה על ידי נוער היטלראי מתפרע, שביקש לעשות שפטים בגלזר בנקמה על כך שניגן על אוצר לאומי. התזמורת הגיבה בביצוע ההמנון הלאומי הנורבגי, מה שאילץ את בני הנוער לעמוד דום די זמן כדי לאפשר לגלזר לברוח. הוא השתמש בקשריו המוזיקליים כדי לברוח לשוודיה, שם הוא בילה את שארית המלחמה בדאגה לרווחתם של לוחמי התנגדות הנורבגית שהוצבו לאורך הגבול ולגיוס כספים עבורם.

עבור רבים היה הכינור נחמה בשעתו האפלה ביותר של המין האנושי

הקצב הווינאי והכנר החובב אריך ויינינגר נכלא במחנה הריכוז דכאו, שם ניגן על כינור בתזמורת חשאית לפני שהועבר לבוכנוואלד. לאחר שהקהילה הקווייקרית הבריטית ארגנה את שחרורו של ויינינגר ב-1939, אפשרו לו הנאצים לצאת לפלשתינה. אולם, ויינינגר ועוד כ-3,500 עולים בלתי חוקיים נתפסו בידי אניות המנדט והובלו למחנה העצורים בעתלית. שומר בריטי ניסה לקחת את הכינור מוויינינגר, שנכלא עם הכינור, אך הוא התנגד וזרק את הכינור אל מעבר לגדר לאסירים יהודים בחצר השכנה. השלטונות הבריטיים גירשו את ויינינגר ועוד 1,600 פליטים נוספים לאי מאוריציוס שבדרום מערב האוקיאנוס ההודי, שם הם היו עצורים עד סוף המלחמה. לאורך חמש השנים הללו, הביא ויינינגר נחמה לעצמו ולחבריו האסירים בנגינה על כינור בתזמורת לצד עצורים אחרים.

למוסיקאים אחרים, היה הכינור מושיע שהציל את חייהם במחנות ריכוז ובגטאות.

אחד הפרקים בספרי "כינורות של תקווה" (המבוסס על עבודתו של בונה הכינורות אמנון ויינשטיין) מספר על כינור שעליו ניגן חבר בתזמורת באושוויץ. אנסמבלים אלו הורכבו ממוזיקאים חובבים ומקצועיים שגויסו מאוכלוסיית האסירים ונדרשו לנגן כחלק מעבודות הכפייה שלהם. הנאצים ציוו על האסירים לנגן שירי-לכת גרמניים בשערי המחנה, כדי לספק חזות עליזה וסדר קצבי בזמן שקבוצת עובדים צעדה מן מחנה כל בוקר וחזרה כל ערב. בתמורה, קיבלו לפעמים המוזיקאים עבודה קלה יותר ומזון טוב יותר אשר סיפק להם את הסיכויים הטובים ביותר להישרדותם. "המוזיקה הצילה את חיי," אישר הנרי מאייר שניגן בתזמורת הגברים של מחנה בירקנאו. "אין ספק בכך."

תזמורת מלווה אסירים לפני הוצאתם להורג בידי הנאצים

תזמורת מלווה אסירים לפני הוצאתם להורג, מחנה ההשמדה מטהאוזן 30/07/1942. צילום: ארכיון גטו ורשה

באוקטובר 1941, גורשו פייבל וינינגר ומשפחתו מבתיהם ונשלחו לצעדת מוות בשטח הגטו הרומני טרנסניסטריה. שם, פייבל שאל כינור אמאטי יקר משופט לשעבר, וניגן לקצינים רומנים ואיכרים אוקראינים בתמורה לשאריות-מזון שהוא הביא למשפחתו. כאשר הכינור היקר הוחרם, עזר לו איכר מקומי לקנות כלי זול יותר בתמורה לנגינה בחתונה. בזכות הנגינה בכינור, יכול היה פייבל להרוויח מספיק מזון, מים ועצי-הסקה יקרים כדי לקיים את עצמו ו-16 בני משפחה וחברים בתקופת השואה.

לפחות במקרה אחד, היה הכינור מי שנקם על רציחתם של בני המשפחה.

ילד יהודי מקבץ נדבות באמצעות נגינה בכינור בגטו וורשה.

ילד יהודי מקבץ נדבות באמצעות נגינה בכינור בגטו וורשה. פברואר 1941. הצילום באדיבות ארכיון יד ושם

לאחר שהוריו ואחותו הקטנה נרצחו על ידי נאצים, ברח מרדכי "מוטלה" שליין ליערות צפון אוקראינה. שם, הצטרף הילד בן ה-12 לגדוד הפרטיזנים האגדיים המכונים "הקבוצה היהודית של הדוד מישה". באוגוסט 1943, הסתנן מוטלה אל מועדון חיילים גרמני בעיר אוברוץ, שם התפרנס כשסיפק בידור במהלך ארוחות. כל לילה, היה מוטלה מסתיר את הכינור שלו במועדון החיילים, ולוקח הביתה תיבה ריקה. כשהיה חוזר למחרת, היו מוסתרים בתיבתו כמה קילוגרמים של חומר נפץ. אט אט הוא מילא בחומר נפץ סדק שהיה בקיר המרתף. כאשר קציני ס"ס בכירים הגיעו לביקור, הפעיל מוטלה את חומר הנפץ ופוצץ את הבניין.

למשפחתו של שמעון קרונגולד, כינור הוא אחת המזכרות היחידות שנותרו מיקירם האהוב. בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין, נמלט קרונגולד עם כינורו לטשקנט, אוזבקיסטן, שם מת מטיפוס. בשנת 1946, החזירה ניצולת-שואה מטשקנט את הכלי לאחיו של קרונגולד בירושלים. "זה הזיכרון היחיד שיש לנו ממנו. רק הזיכרון ורק סיפור חייו", מסביר נאדיר, אחיינו של שמעון, אשר מעולם לא פגשו את דודו. כיום כינורו של שמעון קרונגולד ושאר "כינורות של תקווה" משמשים כמזכרת לנספים, אך בתקופת השואה הם ייצגו אופטימיות לעתיד. בכל מקום שבו היו כינורות, הייתה גם תקווה.