סדנת אופרה: "טכניקת התמיכה"

Laura Claycomb. Photo: Sergio Vallente

אז מהי אותה תמיכה? אני רודפת אחרי אותה מפלצת כל חיי. זה המרכיב הקשה ביותר להסבר בטכניקה קולית, אף שזה עמוד השדרה שעליו נשען הכל.

עריכה: רונית שגב

אם לתמצת עבורכם את הרעיון שעומד בבסיס האפוג'ו ("תמיכה") בשירה, אנחנו מעוניינים להרחיב ולהאריך את חלק הנשיפה של האוויר בתהליך הנשימה, בעודנו משמרים את הצלעות, עצם החזה וכו' במצב של נשימה, כדי לעשות זאת אנו משתמשים בשרירי הבטן המלוכסנים, הפנימיים והחיצוניים.

המצב הזה מעניק יציבות ויכולת "ציפה" בשטף הנשימה ויש לו השפעה על ייצוב הגוף כולו, זרימת האוויר לתוכו, והקול שהוא מפיק בעקבות זאת. אף שרכישה ושכלול טכניקת האפוג'ו אורכת זמן, היא שומרת על הזמר מפני שאיפה ונשיפה מוגזמים של אוויר ומונעת את התנגדות מיתרי הקול למה שאנחנו מבקשים לבצע באמצעותם.

תוכן המאמר זמין גם בסרטון הבא וכולל בתוכו הדגמות והסברים מאת הזמרת:

ראשית, כדי להבין את מנגנון הנשימה, צריכים לדבר על חלקי הגוף השונים. מה שאנחנו יודעים שאמור להתרחש מבחינה פיזית, ומה שאנחנו חשים בפועל אלה שני דברים שונים לגמרי. תחושת התמיכה היא כשל תורן באזור האגן שלכם. אותה נקודה בפרינאום (ממש מתחת לפי הטבעת) שאת מכניסה פנימה כשאת מפסיקה לתת שתן אם את אשה; והנקודה שבה הגבר עשוי לחוש כאילו הוא "מכווץ" את אשכיו. סליחה! אני לא יודעת איך בדיוק להסביר זאת בדרך אחרת.

אותו קו תמיכה נמתח מהאזור הזה שאותו אכנה "הנקודה", עד לצדי הצלעות (שרירי הבטן האלכסוניים). כשאנחנו נושמים אנחנו משתמשים בשרירי הבטן האלכסוניים כדי למתוח את הצלעות שלנו. שימו לב לתחושה שנוצרת שם כשאנחנו מותחים את אותם השרירים כשאנחנו נושמים, מותחים את הצלעות החוצה והצדה, ושאנחנו מפעילים את שורשי השרירים הללו ב"נקודת הפרינאום" לצורך תמיכה.

הצלעות נותרות מתוחות ככל האפשר, אף כשאנחנו נושפים (שרים), ועבודת התמיכה נעשית מאותה "הנקודה", מבלי להניח לצלעות לקרוס. הנקודה הזאת נותרת מעורבת בין אם אנחנו נושמים או נושפים. אנחנו לא תופסים בנקודה ולא מבתקים אותה, אלא רק מערבים אותה בתהליך.

אני לא מאמינה בכך שאנחנו צריכים לערב ולהפעיל את הסרעפת עצמה: אני סבורה שזה יכניס אותנו לכל מיני בעיות, מפני שעם הפעלתה אנחנו מושכים באופן אינסטינקטיבי את שרירי הבטן התחתונה שלנו, ובזאת מכווצים את הצלעות, ובכך סוגרים את "מקלעת השמש", רשת כלי הדם הממוקמת בבטן, מתחת לחזה. ובשירה אסור לנו לנדף את האוויר מריאותינו מהר ככל האפשר - עלינו למשוך ולהאריך את התהליך.

רוב המורים מלמדים אותנו "להקפיץ" את הסרעפת (למעשה את שרירי הבטן), אך בזה אין תמיכה – זה רק גורם לך לסגור את מנגנון הנשימה בעת השירה. ניסיתי לבצע את זה במשך שנים ואני חושבת שאיש לא הצליח לומר לי אילו אברים עלי לערב בפעולה כדי לזכות בתמיכה במצב שכזה.

זה מעניין למדי שאותה "הקפצה" של הסרעפת היא בעצם הפעלה של מנגנון ב"מקלעת השמש", תגובה עצבית, שמפעילה לחץ על הגב באמצעות פתיחה וסגירה של מיתרי הקול. אז אנחנו לא נזקקים לאותו היזון חוזר כדי לאותת לעצמנו שאנחנו מעניקים תמיכה - זה רק הסימפטום, לא הסיבה לכך שאנחנו שרים! טוב לדעת, נכון? תודה לשרמן לואו על פרט המידע הנהדר הזה.

במקום זאת, אנחנו רוצים לשלוט על הנשיפה, לעכב אותה, לשמור על הצלעות פתוחות ולשחרר את הסרעפת לא באופן ישיר ומידי אלא תוך כדי שליטה על "הנקודה". התחושה הגופנית עמומה ומרומזת יותר. אני נוהגת לחשוב על הסרעפת כעל סתם פיסה דקה של בשר או סחוס.

אלה השרירים המחברים ושרירי הליבה שבמרכז הגוף אשר מיתמרים סביב הסרעפת שעליהם אנחנו צריכים לחשוב, יותר מאשר על הסרעפת עצמה. הסרעפת שלכם, "במצב מנוחה" נוטה מעלה, כלומר היא "נושפת". היא מבקשת לנשוף. ועל כן אנחנו צריכים לשלוט/ לעכב את הנשיפה הזאת כמיטב יכולתנו באמצעות חיבור השרירים שעוטפים את קצותיה ואת מרכזה.

כך נסגור את מיתרי הקול

הצד השני באותה הטכניקה של פיקוח על האוויר שבא מלמטה הוא בהתנגדות שהוא סופג מכיוון מיתרי הקול. עבורי הסוד (אם יש כזה) של הצלילים הגבוהים טמון באיזון בין הלחץ על המיתרים לבין הלחץ שמפיק מנגנון התמיכה שמצוי תחתיו ומאפשר לו לפרוץ. הטריק הוא להגיע לקצה היכולת של המיתר באופן נכון ושוטף – מה שכמובן מחייב שמנגנון התמיכה יפעל כראוי.

המיתרים צריכים להיסגר, שקולם ישמע עד תום ואז לפנות מקום לצליל שבא אחר כך – מבלי להטיח אותו או למחוץ אותו, שהצליל ישמור על שיווי משקלו בין שתי שפות אווריריות (שיאפשר לאוויר מיותר להשתחרר). שטף הנשימה והלחץ-הנגדי המתון שהוא מייצר על המיתר הסגור (מה שאני מכנה "מיתר נקי") מעניק נקודת מוצא טובה לצליל שבא אחריו – בלי טשטוש ובלי הד. אתם שרים על שפת מיתרי הקול ושומרים על מגע ביניהם בכל עת, מבלי לנשוף אוויר מיותר.

כדי להעניק את תחושת הסיומת של הצליל אני מבקשת מתלמידי לייצר הד חלש של קולות "ah, ah, ah", כדי שיוכלו לחוש כיצד שפות מיתרי הקול שלהם נפגשות (והכי חשוב, כדי שיחושו את נחיצותו של מנגנון התמיכה לביצוע הפעולה הזאת!!!); אחר כך אני מבקשת מהם להגיע אל אותן שפות מיתרי הקול אך ללא ההד. נורמה ניוטון תמיד דיברה על סילוק את הצליל "hhh" מתוך הקול – אותו צליל פתוח, נטול סיומת, שממנו אנחנו מבקשים להימנע. נקודת הפתיחה של כל צליל חייבת להיות קשורה בשימוש הנכון במיתרי הקול ובמיקומם המדויק.

במשך שנים עבדתי עם ברברה היל מור על פתיחות ותחיליות – לא אווריריות מדי, לא מהדהדות מדי. הטריק הזה - לנעוץ את הצליל התחילי הנכון בעזרת מנגנון התמיכה - הוא שסייע לי להגיע לשליטה בפיאניסימו גבוה מבלי לנשוף הרבה אוויר. אחדים מוצאים תמיכה בתיאור של מצב שבו במקום לנשוף אוויר בעת הפקת הצליל הם כאילו מבצעים פעולה של שאיפה. כמובן שזה מתאים לכל הרעיון של אפוג'ו: אתם חשים כאילו אתם נושמים בה בעת שאתם נושפים אוויר.