הנודד

פרנץ שוברט ב-1825 (וילהלם ריידר, צבעי מים)

את צעדי "הנודד" ניתן לשמוע לעיתים תכופות ביצירותיו. לא רק במסע החורף וברבים משיריו, אלא גם בסונטות, סימפוניות ובמוסיקה הקאמרית שלו. הפסנתרן אמיר כץ במאמר מיוחד

בשנת 1822 כתב שוברט סיפור מעשייה, ונתן לו את השם "חלומי". בשנת 1838, עשר שנים לאחר מותו של שוברט, בן 31 בלבד, העניק אחיו, פרדיננד, את כתב היד המקורי לרוברט שומאן, אשר הוציאו לאור בכתב העת שלו, Neue Zeitschrift für Musik, כתב העת החדש למוסיקה. סיפור זה, הוא לא רק מסמך חשוב לאין שיעור, הוא מהווה לדעתי הקדמה מושלמת לעולמו של שוברט.

שוברט מספר על חלום המתאר את מערכת היחסים עם הוריו ואחיו, ואת אהבתו הרבה אליהם. יום אחד, הוביל אביו את כל בני המשפחה אל משתה גדול. אחיו היו מאושרים. הוא, לעומתם, הרגיש אומלל. אביו ציווה עליו לאכול ולשתות מהשפע הרב ולהנות מהמעדנים, אך הוא לא היה מסוגל לעשות זאת. כתוצאה מכך, גרש אותו אביו, ומאז נדד למחוזות רחוקים. כאשר נודע לו על מות אמו, שב לחיק משפחתו. מותה כה זעזע אותו, עד שהחליט להישאר עם אביו ואחיו. הפעם הוביל אותו אביו לגנו האהוב, אך הדבר גרם לו לחוש דחייה. כאשר התוודה על כך בפני אביו, האב היכה אותו והוא נמלט.

"בלב מלא אהבה אינסופית לאלו שבזים לה, מכוון אני בפעם השנייה את צעדי, ונודד פעם נוספת למחוזות רחוקים. שירים שרתי תקופה ממושכת, שנים רבות ומרובות. כשרציתי לשיר על אהבה, היא הפכה לכאב, וכשרציתי לשיר על כאב הוא הפך לאהבה. כך נחציתי בין אהבה לכאב". המעשייה מסתיימת במפגש מחודש בין שוברט לאביו. המפגש מתרחש על יד קברה של בתולה קדושה. על פי החלום, רק נס יכול לגרום לאנשים למצוא את הקבר. "הוא חיבק אותי בזרועותיו ובכה. אני בכיתי אפילו יותר", מספר שוברט.

הנדודים היוו נושא מרכזי במאה ה-19. הנווד הרומנטי נמצא בחיפוש מתמיד אחר אידיאל בלתי מושג. במקרים מסויימים, מושג אותו אידאל רק לאחר המוות. "האושר קיים היכן שאתה לא נמצא", כתב המשורר גאורג שמידט פון ליבק בשירו "שיר ערב של הזר". זו אחת הציטטות המפורסמות ביותר ברומנטיקה הגרמנית. שוברט הלחין את אותו השיר, הנקרא משום מה, "הנודד", ומאוחר יותר השתמש באחד מנושאי השיר, לכתיבת יצירתו המפורסמת לפסנתר, "פנטזיית הנודד לפסנתר".

שיר "הנודד" בביצועם של דיטריך פישר-דיסקאו וג׳ראלד מור. ברקע ציורים של קספר דויד פרידריך.

פנטזיית הנודד לפסנתר פרק א׳ בביצוע עבדכם הנאמן:

את צעדי הנודד ניתן לשמוע לעיתים תכופות ביצירותיו. לא רק במסע החורף וברבים משיריו, אלא גם בסונטות, סימפוניות ובמוסיקה הקאמרית שלו. דוגמאות לכך: הפרק השני של הסימפוניה הגדולה בדו מז׳ור, הפרק השני של טריו הפסנתר במי במול מז׳ור, או הפינאלה של הסונטה הגדולה בלה מז׳ור.

הפרק השני מהסימפוניה הגדולה בדו מז׳ור, בביצועם של קלאודיו אבאדו והתזמורת הקאמרית האירופית:

כאשר הוא לא הולך בנדודיו, לעיתים הוא רוקד, צף ואפילו עף: לדוגמה, בנושא השני של הפרק הראשון של הסונטה בסול מז׳ור, או האחרון של הסונטה בלה מז׳ור הקטנה, בשירים "לשיר על פני המים" או "הציפורים", וכמובן יש עוד אין ספור דוגמאות.

"הציפורים", בביצועם של אליזבת שוורצקופף ואדווין פישר:

מוטיבים של הטבע עוברים כחוט השני ביצירותיו. במחזור "הטוחנת היפה" לדוגמה, לדעת פרשנים מסוימים, משול "ידידו" של הנווד, "הנחל", לסוג של "מפיסטופלה" אשר מפתה את הטוחן התמים עם רשרוש המים שלו, ומוביל אותו בסוף היצירה ליטול את חייו ולהופכו לשלו.

"הטוחן והנחל", בביצועם של פריץ וונדרליך והוברט גיסן:

רבות מיצירותיו של שוברט מתרחשות בחלום. לא בכדי כינה ברנדל את שוברט "הסהרורי", בגרמנית Der Schlafwandler, "הנודד בשנתו"... לעיתים גובל שוברט בביזארי ובמטאפיזי. הקרע בין אהבה לכאב בא לידי ביטוי לעיתים בין מז׳ור ומינור. המודולציות האלו יכולות לבטא את ההבדל בין שמחה לעצב, מציאות וחלום ואפילו חיים ומוות. אפשר להתווכח, אם חייו של מלחין משתקפים במוסיקה שהוא כתב. במקרה של שוברט, בעיני התשובה היא חד משמעית. לאחר שגילה על מחלת הסיפיליס, בה נדבק בגיל 25, השתנה סגנונו בצורה דרמטית. בדומה ליצירותיו של מהלר אנו מקבלים את התחושה, שהגיבור הוא קורבן של הנסיבות.

מאוד מפתיע שגם בימינו, רבים מן המאזינים חווים את המוסיקה של שוברט כאגוז קשה לפיצוח. האניגמה שאופפת את יצירותיו, במיוחד את הסונטות לפסנתר שלו, נובעת לדעתי מכמה סיבות. בניגוד למלחינים גדולים אחרים, הוא מעולם לא נתן שמות ספרותיים ופיוטיים ליצירותיו, כגון "שנות הנדודים", "נובלטות", "בלדות" וכו׳.

העובדה שב-31 שנות חייו הקצרים הלחין יותר מ-1,000 יצירות, גרמה לו כנראה, בניגוד לבטהובן, שומאן או ברהמס, להמעיט בהוראות ביצוע, עובדה שמקשה על הבנת כוונותיו כיוצר. אם לשפוט את המקצבים של יצירותיו, שוברט בניגוד למלחינים של אותה תקופה, נמנע מקיצוניות. המקצבים של יצירותיו הם לרוב מתונים. בסונטה בסול מז׳ור, לדוגמה, הפרק הראשון הוא מולטו מודרטו, השני אנדנטה, השלישי אלגרו מודרטו והרביעי אלגרטו.

המתינות הזאת היא לא מתינות של שלווה. הנודד נמצא בחיפוש מתמיד אחר הרוגע. שוברט, בדומה להיידן, אהב להשתמש בפרקי סונטה מונוטמטיים, שבהם ניגודי האופי פחות ניכרים לעין, והופכים אותם לכבדים יותר. ההאזנה למוסיקה שלו דורשת זמן, אבל את המאזין הסבלני יש ביכולתה לזעזע. כמובן שניתן למצוא בה אלמנטים של יופי ואידיליה, אבל יש יצירות, כמו שירי היינה, או הסונטה בדו מינור, שמזכירות סרט אימה.

השיר "העיר" (Die Stadt) מתוך שירת הברבור בבצוע הרמן פריי. הפסנתרן לצערי לא מוזכר בקישור. לדעתי הפסנתרן הוא לאונרד הוקנסון.

השיר "הכפיל", מתוך שירת הברבור בביצועם של ברין טרפל ומלקולם מרטינו:

היכרות עם שיריו עוזרת להבנה פסיכולוגית מעמיקה יותר של יצירותיו. שוברט השתמש בשיריו במוטיבים רבים שמבטאים רגשות ומצבים, כגון: אהבה, תקווה, אושר, מוות ועוד. חלק מהשירים נכתבו בסמוך ליצירות אינסטרומנטליות, ומוטיבים אלו מצוטטים בהן כמו לדוגמה בשיר "געגועי הקברן" ד. 842, אשר מצוטט בסונטה בלה מינור ד. 845.

מילה או שתיים על ביצוע יצירותיו של שוברט

קל מאוד להפוך את המיניאטורות שלו לשופנסק, או לנגן את הסונטות ורביעיות המיתרים שלו בסגנון אלבן ברג, או אפילו ללכת כמה צעדים רחוק מדי ולגלוש לקיטש. רמות הרגש והדרמה הלטנטיים במוסיקה הזו הן אדירות, ולכן ביצועים מוגזמים שבוגדים בסגנון השוברטי נשמעים אפילו מאוד משכנעים. רבים מקשרים את שוברט עם פסנתרנים מבוגרים בטמפים אטיים במיוחד ובגישה אינטלקטואלית וקרה, אבל יצירותיו מתארות בין היתר סיפור נדודים והרפתקאות טראגי של רומנטיקן צעיר וסוער, אשר מת טרם זמנו. את המוסיקה הזו אפשר, כמובן, לנגן בכל גיל.

אני מעדיף להישאר סקרן לפרשנויות שונות, ומאמין שדוגמה (dogma) היא האויב הגרוע ביותר של היצירתיות. עדיין שאלת הפדל, הפיסוק, הרובטו ושינויי הטמפו שייכים לתקופת מעבר בין הסגנון הקלאסי לרומנטי. אם הפרשן רוצה לתמוך במלחין, ולהתחשב בכל מה שכתב במקור, הוא יגלה שאין חופש מוחלט. אם לצטט את לאופולד פון זננלייטנר, שהכיר את שוברט ושמע אותו פעמים רבות: "אל למבצע לנסות להיות יותר פואטי מהמשורר עצמו". לעולם לא נדע כיצד שוברט בצע את יצירותיו בעצמו, למרות שקיימות מספר עדויות על נגינתו. הדרך שלו לבטא את עצמו לא ניתנת להעברה על ידי הטקסט בלבד: המקצבים שלו, הפיסוק, החופש והצליל. כמו משוררים גדולים ממציא שוברט יקום שלם בעזרת אמצעים מועטים. הפשטות היא, בעיניי, יסוד מרכזי בהבנת סגנונו. אותה פשטות היא המאפשרת למוסיקה שלו להגיע ללב ליבו של המאזין.