מה משותף למנצחי האופרה הגדולים ביותר?

המנצח קרלוס קלייבר זוכה לתשואות מהקהל לאחר הצגת האופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת וגנר בבית האופרה לה סקאלה, מילאנו 1978. צילום: אימג'בנק/Gettyimages

למרות הייחודיות והשוני שבין הגדולים שבמנצחי האופרה, יש להם הרבה מן המשותף. מה מבדיל אותם ממנצחים אחרים אשר לא הגיעו למעלתם?

בעבודתי לאורך השנים בבית האופרה "המטרופוליטן" וגם מחוצה לו, נפלה בחלקי הזכות לעבוד בצמוד לכמה מנצחים שנמנים עם הגדולים ביותר בהיסטוריה של המקצוע. לצד אישים כמו קרלוס קלייבר וג'יימס לוויין, וגם לצד אישים פחות מוכרים, ולא-פחות גדולים, כמו המנצח האיטלקי נלו סאנטי. מה מגדיר אותם כישויות מוזיקליות? אינני חושבת שקיימת תשובה ברורה לשאלה זו, משום שגאונות היא דבר שקשה להגדיר, לדעתי. פעמים רבות שאלו אותי על השוני והייחוד של כל אחד מהם, ואכן, לכל מנצח יש תכונות נפלאות שהן ייחודיות רק לו. שלושת האישים שהזכרתי הם גאונים בדרכם שלהם, יחודיים ויוצאי דופן. כל אחד מהם ראה את היצירה דרך פריזמה מאוד אישית, שהושפעה במידה רבה מהרקעים השונים שמהם הם הגיעו.

לצד זאת, מעניינת לא פחות היא העובדה שלחברי קבוצה מצומצת זו יש הרבה מן המשותף. ישנו מכלול תכונות אשר מייחד ומבדיל אותם אפילו לעומת מנצחים גדולים, שלא הגיעו למעלתם. "מייבינים" למיניהם עלולים להנהן בראשם למשמע תכונות אלה ולטעון שהן "חיוניות לכל מנצח". אם כך, מדוע הן כה נדירות אצל מנצחים בימינו?

הנה כמה מהן:

תכונה ראשונה: כנות

למנצחים מקבוצה זו הייתה הכנות להתנות את עלייתם לפודיום, בידיעה מעמיקה ביותר של הפרטיטורה ולשליטה מוחלטת בה. כמו כן, היה להם את האומץ לפעול לפי צו-ליבם בכל הנוגע לפרשנות, גם כשהסביבה חושבת אחרת.

מנצחים רבים נוהגים להעמיד פנים שהם בקיאים היטב בפרטיטורה, או לפחות - מנסים להעצים את הרושם שהם בקיאים בה. לא כך אצל המנצח האיטלקי נלו סאנטי. סאנטי הוא מוח מוזיקלי ענק, והוא מהווה דוגמא נפלאה למנצח שהצטיין בהכנה: אחת התכונות הייחודיות ביותר אצלו היא הזכרון הסנסציוני שלו, הוא זוכר ה-כ-ל! הוא לא נוהג להשתמש בפרטיטורה וזוכר בה כל פרט - החל בתפקידים של כל אחד מכלי התזמורת וכלה במספורי החזרות. עם היכרות כה יסודית של הטקסט, היה עוצר לעתים את התזמורת במהלך חזרות, כשהוא אומר לנגנים משהו כמו: "הביטו לתיבה מספר 72. כתוב שם סול אבל התו הנכון הוא סול דיאז - זה בשורה השלישית בתיבה השנייה". רמת ההכנה הבלתי מתפשרת הזו זיכתה אותו בכינוי "פאפא סאנטי", שניתן לו על ידי חברי התזמורת והזמרים, לאות ההערכה והכבוד שחשו כלפיו.

הוא ללא ספק "הבעלים" של מסורות הנגינה האיטלקיות שנוצרו מאז הופעת התקליטים. מוחו מכיל ביוגרפיה שלמה על הביצועים הראשונים של האופרות, אותן למד מאנשים מבוגרים ממנו שהיו עדים לאירועים אלו. מה אמר פוצ'יני לקארוזו, מי ניגן כינור ראשון בהופעות הבכורה של לה טרוויאטה וכו'. היית יכול לשאול אותו והוא היה משיב: "ובכן, מאסטרו סונצו ניגן כינור ראשון באותו הערב".

תכונה שניה: חיפוש בלתי פוסק אחר משמעות

המחשבה שלפיה כל פרט קטן בפרטיטורה ו\או בטקסט הוא בעל תפקיד כלשהו ב"תמונה הגדולה", ולעולם איננו מקרי - היא נחלתם של מנצחים מסוג זה, ומובילה לחיפוש מתמיד אחר משמעויות בכל פרט קטן ביצירה.

אצל ג'ימי לוויין, תמיד חשת שיש רעיון מאוד מוגדר באשר לפרשנות של היצירה. בחזרות הוא מאוד תומך - תמיד מתחשב בזמרים ונותן להם את ההרגשה שהוא שם אך ורק בשביל לעזור להם לעשות את העבודה שלהם טוב יותר. הוא נהג לומר שלכל מילה בטקסט, לכל תו ולכל מודולציה בפרטיטורה יש היגיון ומטרה בקונטקסט הכללי של היצירה. לדעתו, תפקידו של אקורד יחיד היה להמחיש אווירה, מודולציה כלשהי בישרה לנו על מה שעתיד לקרות, ושתי מילים בהגייה מסויימת בטקסט יכלו להיות למעשה בדיחה של המלחין, וכך הלאה. לצד זה, כשהיה מגלה פרט חדש בפרטיטורה מפעם לפעם, לא התבייש לשנות נקודות שונות בפרשנות שלו - יש בו יראת כבוד למלחין שהיא קודמת לאגו.

תכונה שלישית: קונספציה פרשנית אותנטית

היכולת לגבש קונספציה פרשנית אותנטית, נובעת במידה רבה משתי התכונות הראשונות. פרט מעניין: מנצחים העונים על הגדרה זו - לא מרבים לעסוק בשאלה "האם נכון או לא נכון לבצע זאת כך"?,  אלא נמצאים במרדף בלתי פוסק אחר ההבעה והיופי שמכתיב להם צו-ליבם.

ב-1988 הגיע המנצח המהולל קרלוס קלייבר למטרופוליטן לראשונה בחייו, לנצח על הפקה לאופרה לה בוהם מאת פוצ'יני. היינו לחוצים מאוד, מאחר וקלייבר נהג לבטל קונצרטים רבים מבלי להניד עפעף. נאמר לנו שעלינו לנהוג בו בכפפות של משי ולוודא שהוא אכן מרגיש בנוח, הוא היה כמעט "שביר" במובן הזה.

בחזרה עם הזמרים הכל הלך כשורה ונראה היה שהוא מאוד נהנה מעבודתו. הוא ופבארוטי (שהיה בתפקיד רודולפו) צחקו והתבדחו כל הזמן. בחזרה הוא ניצח על כ-20 העמודים הראשונים של האופרה, והגיע לסצנה שבה רודולפו נשאר בבית לבדו, עד שנשמעת דפיקה קלה בדלת. רודולפו שואל: "מי שם?", ומבין לפי הקול שמדובר באישה. באותו רגע בדיוק, לפני שעונה לו מימי - מנגנת התזמורת אקורד יחיד. ואז קרה משהו שלא אשכח לעולם:
קלייבר התעכב על נגינת האקורד הזה זמן רב מאוד, ולא הסכים להרפות. כל כך היה חשוב לו שהאקורד היחיד הזה יצלצל בצורה יפהפייה, והוא לא המשיך עד שהשיג את מבוקשו! התזמורת ניגנה אותו לפתע בברק שלא ייאמן. במשך שנים רבות לאחר מכן, גם תחת מנצחים אחרים, התזמורת לא שכחה כיצד הצליח קלייבר לעצב את אותו אקורד, והמשיכה לנגן אותו כפי שלימד אותם. לעולם לא אשכח את מה שאמר להם: "ברגע שהאקורד הזה ינצנץ, חייהם של הדמויות בסיפור ישתנו לתמיד".