די עם הנימפות!

האם הייתם מצפים ממלחין שחזה בקריסת "העולם הישן" במלחמת העולם השניה, שיחזור לכתוב בגטלות בסגנון בטהובן או שוברט?

"מערכות ההפעלה" של מלחינים, מבצעים ומאזיני מוסיקה הן שונות לחלוטין. כאשר הסביר חתן פרס ישראל הנוכחי אריה ורדי בראיון לאמיר מנדל בעיתון "הארץ", שה"אטונאליות, הוא בעיניו אסון ותאונה מצערת בתולדות המוזיקה", שלחו מגיבים למאמר את המלחינים החיים והכותבים היום "לחזור בתשובה", ולספק לעולם את הקונצ'רטו הרביעי של צ'ייקובסקי לפסנתר או את האופרה שפוצי'ני מעולם לא הלחין. הדיון הזה, ב"נסבלות של החדשנות" עתיק כימי המוסיקה.

כמי שעוסק בהלחנה קרוב לארבעים שנה, דעתי היא שהדברים מורכבים יותר. "מערכת ההפעלה" של המלחין, זו שממנה נובעות היצירות, נמצאת במגע ישיר עם ה"כאן והעכשיו" שלנו. אלו מאיתנו שאינם בבחינת מתבודדים כפייתיים, יוצרים ופועלים מתוך מה שהיטיב לתאר המשורר שאול טשרניחובסקי במילים: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".

מעבר לסוגיות של אסתטיקה צרופה, מעבר לצורך לפענח קודים תרבותיים מקובלים במילייה התרבותי של היוצר והקהל, בנוסף לזמינותם של מבצעים, ולהשפעת מצטברות של השיח האינטלקטואלי הנסיבתי- יצירה מוסיקלית מבטאת ברמות שונות של מודעות את שגרת חייו, ואת הסביבה הפיזית הגאוגרפית והיומיומית של חיי המלחין.

ילדותו של דריוס מיו (1892-1974) עברה בנופיה המרהיבים ושטופי השמש של אקס-אה פרובנס. הוא נחשף לקולות ולצלילים שבקעו מהמפעל ומבית המסחר שהיו סמוכים למגורי המשפחה: מכונות הקלייה, רעשי הפרי המושלך אל משטחי המיון, קולות הסוחרים ובעיקר שירי העם, שירי העבודה והשירים הארוטיים ששרו הפועלות. ה"סוויטה מפרובאנס" שלו משקפת את המרכיבים האלו בצורה מדויקת.
צ'רלס אייבס שהיה במידה רבה תוצר של אמריקה הכפרית ושל המסורות המוסיקליות שלה, היטיב לתאר ולהביע את הרוח הזו ביצירותיו.
ג'ורג' אנט'יל, שגדל ליד מפעל רועש וכלא מחוזי בטרנטון ניו ג'רסי כתב בסופו של דבר את "בלט מכני". אדגר ווארז, שהיגר לארצות הבריתת אחרי מלחמת העולם הראשונה ביטא ביצירתו "אמריקות" את מה שראה, שמע והרגיש במולדתו החדשה.

האם הייתם מצפים ממלחין שחזה בקריסת "העולם הישן" במלחמת העולם השניה, שיחזור לכתוב בגטלות בסגנון בטהובן או שוברט? האם אחרי פצצת האטום בהירושימה, מכת טימפני בסופו של מהלך טונאלי היא "הפתעה"? האם התפרקותו של הסדר הישן אמורה לעצור בפתח חדר העבודה של המלחין?

מי שיוצר היום נמצא במציאות מרתקת שההשפעה שלה על תהליך ותוצרי היצירה נראים לי ברורים למדי. אני מבקש להציג כאן מתוך המכלול העצום של ה"כאן ועכשיו" שלושה מרכיבים:

1. נדודים. ההתרחקות מהבית. בימים עברו, היית חייב לשמור על קשר עם הבית. זה היה קשר פיזי כמעט: קשר ראייה ולאחר מכן קשר שהתאפשר במרחקים שאיפשרו תקשורת טלגרפית. במובן העמוק ביותר, הייתי קשור לבית בקשר של הבנה, של תרבות.

בימינו, המרחקים הפכו לנגישים כל כך שתחושת הבית, תחושת המקום הבסיסי שמנביע את השורשים- מתערערת במידה רבה. הבית הוא היכן שאתה ממקם את המודם והמחשב שלך. התחושה הזו משתלבת היטב בתחושות היעדר הצורך במרכז טונאלי מובהק. אנחנו יודעים שישנן דרכים הסמויות מן העין (אך לא מן הווייז) להגיע ממקום למקום, ותחושת אובדן הדרך (אם בכלל נשאר לה שריד) מקבלת בימינו פנים אחרות.

2. זפזופים. הזמינות של כל כך הרבה עולמות הנמצאים בהישג יד מביאה ליצירת רצפים אחרים, מנומקים פחות, ביצירות מוסיקליות שנכתבות היום. קיומן של שפות שונות הזמינות בהישג יד, בממיר הטלוויזיה, על מסך המחשב או במקום העבודה, והעובדה שקהל המבצעים והמאזינים פיתח יכולת לייצר הקשרים שבתקופות קדומות יותר לא היו מובנים מאליהם, מאפשרת ואולי אפילו מחייבת שיטוט קצר מועד ומערך גירויים שונה ממה שהיה מקובל.

"איך זה קשור?" הפכה להיות שאלה הרבה פחות חשובה מאשר "האם זה מעניין?". בעולם של "ספיד דייטינג", נושא ראשון העובר בנחת ובמודולציה ארוכה ומנומקת לנושא השני הוא כבר לא רלוונטי. שינוי צורני דרמטי מסוג זה משפיע בצורה מהותית גם על התכנים. אם אתה נדרש לברוא עולם מעניין ועקבי במשכי זמן קצרים מאד, המשפט והפיסקה המוסיקלית יהיו שונים, אחרים, דחוסים.

3. קיומן של מוסכמות מוסיקליות שאינן נובעות דווקא מהעולם ה"קלאסי". אפקט הרעדת המיתרים (טרמולו) יהיה מזוהה אצל רבים מהמאזינים עם סרטי אימה, דרמה קולית לעולם לא תהיה כפי שהיתה לאחר מבצעים כמו פרדי מרקיורי, אדית פיאף, או מריה פרנדורי. ברליוז התייחס בסימפוניה הפנטסטית ל"דיאס אירה", ואנחנו, בין אם נרצה בכך או לא- מתייחסים ביצירה מודרנית גם ל"רפסודיה בוהמית", "התשובה נמצאת ברוח" או "שיר העוגן" של ביורק.

לסיכום, הראו לי את המלחין שיושב היום ומתבונן בריקוד הנימפות והרועים- אני מניח שהוא או היא נמצאים בגהה. תראו לי את המלחין שמוקסם היום מהמיכוּן האורבני של בתי החרושת סביבו ואגיד לכם שהוא מנותק. החוויה של המאה העשרים ואחת- הקולות, הצלילים, זמינות המידע, הרעשים העירוניים, קוצר הרוח, ההיסטוריה הטראומתית, צל העבר והפחד מהעתיד, מאפשרים למוסיקה של היום להיות שונה כל כך מזו שנכתבה בעבר.