מלאכת צירופי הצבעים

"לילה אחד חלמתי שמכרתי את נשמתי לשטן. הכל הלך למישרין; פעם אחת השאלתי לו את כינורי..." (ג'וזפה טרטיני).

מה הקשר בין ציור בצבעי שמן לעבודה על יצירה מוסיקאלית?

במאמרו על אסתטיקה כותב פרנק סיבלי:

"עלינו לראות את חינה של יצירה, או את שלמותה, לשמוע את השמחה או את העצב בקטע מוסיקה, להבחין בעליזות של צירופי הצבעים... עיקרו של דבר הוא לראות, לשמוע, להרגיש".

צירופי צבעים יש גם בציור וגם במוסיקה. אמנם מדובר בשני מדיומים שונים אך השאיפה של היוצר לאסתטיקה (באופן סובייקטיבי ככל שתהיה), משותפת לשניהם. לא אנסה לבחון את טיבה של האסתטיקה. על השאלה- מה הוא יופי? מה היא אמנות? נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. גם ביוון העתיקה חיפש אריסטו את ההגדרה לאמנות. בתקופתו המילה "אמנות" יצאה מתוך השורש של המילה "טכניקה". בהמשך, אנסה להתייחס לטכניקה- ל"איך" ופחות אל ה"מה" של תהליך היצירה.

הביטויים האסתטיים באים מן הסתם לידי ביטוי בצורה שונה בשני התחומים, אך השוני הנוגע לליבי בין שתי האמנויות הוא הביטוי של מימד הזמן. ציור לוכד קיום הווה ומקפיא אותו (נוף, תחושה, רגש) ואילו המוסיקה מנציחה את העובדה שאין הווה. הצליל הוא חמקמק, אנו מפיקים אותו אך מיד הוא הופך נחלת העבר.

משפט מוסיקלי טומן בחובו את כל מימדי הזמן יחדיו. אנו שומעים צליל ומצפים לצליל הבא על סמך הצליל שכבר שמענו. בלי הזיכרון של הצליל הקודם לא תתקיים המוסיקה (כמו בשפת הדיבור, המשמעות של המילים בנויה על הרצף ועל הזיכרון). הציפייה לאן הצליל יקח אותנו גורמת להתרגשות. אנחנו מבינים את הסדר האסתטי רק בדיעבד, לאחר ששמענו את כל המבנה. אולי גם בציור, המבט הראשון יוצר התרגשות ואילו מבט שני ומעמיק יותר "מסביר" לנו את הסדר שממנו נבעה ההנאה.

נשאלת השאלה: האם נכון יותר היה לעשות השוואה בין הלחנה לציור, מכיוון שהמלחין והצייר אחראים על התוכן?

לדעתי, השלב שבו אני מחליטה על תוכן הציור הוא לא שלב מהותי בתהליך, הוא יותר מזכיר מצב שבו אני בוחרת איזו יצירה לנגן. אחרי שבחרתי את מושא הציור לדיוקן, אני מצלמת את הדמות, מתכננת את הקומפוזיציה על הבד ומרגע זה מתחילה העבודה. דף הציור אמנם עדיין ריק, אך הרעיון מגובש. בנגינה, היצירה כתובה על דף (לפעמים אני מכירה אותה מביצועים אחרים שהקשבתי להם), אך היא עדיין ריקה מבחינת תהליך העבודה.

רות ורון, דיוקן, 2016. צבעי שמן

רות ורון, דיוקן, 2014. צבעי שמן

אשתמש בניסיון שיש לי אישית בשני התחומים הנ"ל: נגינה בקרן יער וציור (בעיקר דיוקנאות) בצבעי שמן.

השלב הראשון : הסקיצה.

הסקיצה בעיפרון מאפשרת בפעם הראשונה להביט באופן מוחשי במושא הציור. לבדוק את הפרופורציות ביחס לבד הציור, להכיר באופן שטחי את האובייקט. בנגינה הייתי קוראת לשלב הזה – שלב קריאת תווים ראשונה מהדף. קבלת מושג לגבי היצירה. מעבר מרעיון למשהו מוחשי.

השלב השני: המלאכה.

בשלב זה אני נוהגת לצבוע את הסקיצה בצבעים, ממש כמו צביעה בחוברת ילדים. למשל, פרצוף ייצבע בגוון עור בסיסי, שמיים יצבעו בכחול וכו'. בשלב הזה של העבודה על הציור אני מרגישה שנדרשת מיומנות של בעלת מלאכה, ה"צביעה" עדיין מחייבת דיוק והציור נראה רחוק מלהיות מוכן אף פחות משלב הסקיצה, שבו לפחות יכולתי להבחין ביותר פרטים. בנגינה השלב הזה מסמל בשבילי עבודה על שליטה טכנית. פראזות קשות דורשות מאמץ, מפרקות את ה"שלמות" של היצירה לחלקים נוחים לנגינה ולמקומות קשים טכנית. העבודה הטכנית, כמו במלאכה, אין בה השראה אמנותית.

שלב שלישי: עומק

אני מתחילה לעבוד על צבעים ממלאים. בשלב זה אני מתחילה ליצור עומק ע"י הצללה. בכל הצללה אני מקפידה להשתמש גם בגוון הבהיר הקיים כבר בציור וגם בגוון הכהה כדי ליצור רצף בין הגוונים. אני עושה שימוש בשני מכחולים כשכל מכחול הוא לשימוש של גוון אחר. בהקבלה להכנת יצירה בנגינה זהו שלב שהיצירה מוכנה ככל הניתן מבחינה טכנית. אני עובדת על משפט מוסיקאלי ומיד חוזרת למשפט שלפניו וממשיכה למשפט שאחריו כדי להרגיש את הקשר בין המשפטים, ממש כמו עם המכחולים. כל גוון חדש מצויר עם גוון שכבר קיים, כדי ליצור רצף רדיאלי.

בציור אני מקפידה להשתמש בצבעים באופן מפוזר על פני הדף. למשל, שימוש בגוון כחול באישון העין יבוא לידי ביטוי בהצללות שונות וגם ברקע. כך גם בנגינה לא יצוץ "אפקט" מוסיקאלי יחיד, ההנאה מהמוסיקה היא בדיעבד ולכן ראוי שמוטיב יעורר זיכרון וייצור ציפייה.

קשיים ומכשולים:

לא ניתן לעבוד בצבע שמן רטוב לאורך זמן על אותו המקום. לצבעי שמן צריך סבלנות. יש מספר שכבות מוגבל שבו אפשר לעבוד על קטע מסוים עד שהצבע פשוט לא מגיב, ו"מורח" את השכבה הרטובה הקודמת. לעיתים אני צריכה לחכות יומיים עד שהצבע יתייבש כדי להמשיך לעבוד על הציור. בנגינה קורה דבר דומה: לפעמים חזרה על קטע מסוים שוב ושוב אינה אפקטיבית וצריך לחכות יום-יומיים כדי לשוב ולעבוד על אותו המקום.

גם בציור וגם בנגינה יש פעמים רבות תחושה של תסכול. דוגמה טובה היא רגעים שבהם העבודה הקשה, לא זו בלבד שאינה מקדמת את הכנת היצירה, אלא לוקחת אותה צעדים רבים אחורה. יש תחושה של התרחקות מה"אידאה". פתאום הדמות שציירתי כלל לא דומה למי שהתכוונתי לצייר, פתאום נגינת קטע טכני קשה שכבר "ישב טוב" אחרי אימונים רבים, לא מצליחה.

השלב הרביעי: הפרטים הקטנים והיצירה השלמה.

לרוב אני מצלמת דמויות ומסתכלת על הצילום בזמן הציור. תוך כדי תהליך העבודה, אני מגלה עוד ועוד פרטים והצללות, קימורים וקמטים שלא הבחנתי בהם קודם. השלב הזה הוא הארוך ביותר בהכנת הציור. אני מחליטה עד איזו רמה של פרטים אני רוצה להיכנס. יש בי רצון שהציור יהיה ריאליסטי, אך אני מודעת למגבלות הטכניות שלי בציור ויש גם אילוצים של סוג הבד שבו אני משתמשת. הבד הוא גס ולכן מקשה על ירידה לפרטים. בנגינה אתייחס לשלב שבו אני בוחנת את כל הפרטים הקטנים מבחינת הפראזה, הדינאמיקה, והארטיקולציה אך במקביל אני מחפשת ליצור מצב שבו המשפט המוסיקאלי אינו אוסף סך הפרטים הללו, אלא משהו פשוט וזורם. בציור אני מעתיקה מהצילום פרטים ככל שניתן ואז בשלב מסוים אני לפעמים מטשטשת את חלקם או מעלימה, כי הם קוטעים את ההרמוניה. כך גם בנגינה, אחרי שאני מודעת לכל הפרטים, אני "מפשטת" את המשפט המוסיקאלי כדי שלא ישמע עמוס.

השלב החמישי: השלב שבו הכול מתחבר

זהו השלב שגורם לי אושר ותסכול גם יחד. אחרי עבודה של מספר שבועות קורה פלא קטן שבו הצללית של קו הלסת "מדברת" עם עצמות הלחיים, הצלליות על העפעפיים יוצרות קשר עם השפתיים, השיער לא נראה כמו פאה שמחוברת לפנים... יש הרמוניה בין כל הפרטים ואני שמחה. התסכול נובע מהעובדה שאני מבינה שזה הכי טוב שאני יכולה לעשות. מפה אני לא יכולה/יודעת איך להתקדם. אני רואה שיש מה לשפר אבל אני פשוט לא יודעת איך. אולי הגיע הזמן לקחת כמה שיעורים בציור...סיום העבודה על ציור הרבה יותר קל מסיום עבודה על יצירה מוסיקאלית.

בנגינה, גם אחרי שכל הפרטים התחברו למשהו הרמוני וזורם וגם אחרי שנעשתה עבודת עומק מוסיקאלי וטכני, הביצוע לעולם יהיה תלוי ברגע ההופעה. אדרנלין/עייפות/מצב הרוח, קולגות/אקוסטיקה/קהל, ברגע האמת יש המון השפעות פנימיות וסביבתיות. ניסיון רב השנים שלי הביא אותי למסקנה שצריך להגיע מוכנים לכל התסריטים (ככל האפשר) בקונצרט. ברגע הזה הגוף צריך להיות מוכן לכל, ורק במצב של שליטה טכנית מלאה אפשר גם לתת ביטוי לכל הרעיונות המוסיקאליים.

אם אחזור למימד הזמן, להבדיל מציור המוסיקה נשמעת וחולפת כלא הייתה ואילו הציור שציירתי יביט בי לעולם.