הקול או כלום

המנצח אנטוניו פפאנו מלווה בפסנתר את זמרת המצו-סופרן האמריקנית ג'ויס דידונאטו. צילום: יח"צ

הפסנתרנית יעל קרת בטור ראשון בסדרת המאמרים "הקול או כלום", על הצדדים המעניינים והמפתיעים של עבודה עם זמרים.

1992, אני בת שש.

אולם המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, חושך מוחלט. התזמורת מכוונת בפיט. אקורד רה מינור מפלח את האוויר ועל הבמה, מרחפת הולוגרמה של פנים מזוקנים (שיא הטכנולוגיה בתחילת שנות ה-90). באותו רגע אני אוחזת בחזקה בידה של אמי שיושבת לצדי, אך מהר מאד משחררת אותה ונבלעת בטלנובלה של דון ג'ובאני. השירה מכשפת אותי ואני מהופנטת. זהו. התמכרתי. אני יודעת שאני חייבת להיות חלק מזה.

2017, אני בת 31.

אני מתהלכת במסדרונות האופרה הישראלית בידיים מלאות פרטיטורות. המון מוסיקה שאני לא מכירה. מאות רצ'יטטיבים ללמוד. אינסוף טקסטים בכל מיני שפות. המסדרונות עמוסים זמרות מפזזות, חנוטות בצעיפים עבים (עכשיו אוגוסט), משמיעות חרחורים בלתי מוסברים ומסננות לעצמן "אין לי גבוהים היום". קואצ' רודף חזרה, סופרן, טנור, אודיציה, תווים לא מודבקים עפים עלי מכל כיוון, לחץ, קר מדי, יבש מדי, בכי, צחוק... איך הגעתי לפה?!?!

תמיד אמרו לי שבחרתי את הכלי הכי טוב. שהפסנתר הוא הכלי המושלם. אבל אני תמיד הרגשתי שחסר לי משהו. אמנם יש נטייה להצניע את העובדה הזו, אבל בסופו של דבר, הפסנתר הוא כלי הקשה. כשהאצבע נוגעת בקליד, הצליל נולד ובאותו הרגע הוא גם מתחיל למות. למה זו בעיה? כי הדעיכה הבלתי נמנעת הזו, מקשה על יצירת פראזה מוסיקלית ארוכה והגיונית שבה כל צליל מוביל לזה שאחריו. פסנתרנים מחפשים כל חייהם אחר הדרך להתגבר על המכשול הזה, ופעמים רבות מוצאים את עצמם מתוסכלים אל מול טבעו האכזר של הפסנתר. הפקת מנגינה יפה ומחוברת- שנדמית כמשימה קלה כל כך עבור כלים אחרים- היא אחד הדברים הקשים ביותר להשגה בפסנתר.

ייתכן שהצורך הבלתי מסופק בהמשכיות הצליל, הוא שהוביל אותי לפתח מנהג מגונה לזמזם לעצמי בזמן הנגינה. מדובר כמובן בהרגל מעצבן במיוחד, שמפריע לכל מי שנמצא איתי על הבמה וגם ליושבי השורות הראשונות באולם. עם השנים למדתי לרסן את עצמי כשאני מופיעה, אך הופתעתי לגלות שאני ממש לא היחידה שסובלת מהתופעה. כפי שיעידו חובבי מוסיקה קלאסית, מבצעים רבים משמיעים מיני נהמות וגעיות בזמן הנגינה (מהמפורסמים שבהם הוא גלן גולד (שבהקלטותיו זמזומיו מתגברים לרגעים על נגינתו). יותר מזה, רבים מהם משתמשים בשירה כמתודה להבנת ה"טבע האמיתי" של המוסיקה: מורים רבים ודגולים הורו לי במהלך השנים לשיר את הפראזה המוסיקלית כדי להרגיש אותה כפי שהיא "צריכה להיות". הבנתי, שאינני היחידה שמרגישה שכשאני שרה – הכל מרגיש טבעי ונכון יותר.

למרבה הצער לא בורכתי בקול יפה, ועל אף הכשרה רבת שנים כזמרת מקהלה (כולל התלבושת המתנפנפת ההכרחית) הבנתי שעדיף שאשאר ליד מקלדת הפסנתר. הצעד המתבקש הבא היה למצוא מישהו שכן יודע לשיר – ולהידבק אליו. ואז זה קרה. הרגע הזה שבו הכל התחבר. הרגשתי תחושת הקלה, כאילו שהסירו מעלי אבן כבדה. הקול עוטף אותי ואני משיבה לו טובה עם ההרמוניה, הריתמוס והעושר הצלילי שהפסנתר יודע לתת. כבר לא חסר לי כלום. אני יכולה להפסיק לזמזם.

אז ככה הגעתי לפה. נכון, עבודה עם זמרים היא עסק מורכב (מדובר באוכלוסייה... איך לומר... צבעונית). אבל כמו כל בכל זוגיות מוצלחת, גם כאן יש אהבה גדולה: אני אוהבת את הקולות הללו; את המילים היפות בכל השפות; את השיגעון והפאתוס, גם כשזה גובל במלודרמטיות של סרט הודי; את הנשימה שנותנת למוסיקה אוויר, חיים. כשאני מנגנת עם זמרים אני יכולה להיות אני, אבל גם קצת מישהו אחר. כשאני מנגנת עם זמרים אני מרגישה את המוסיקה בצורה הכי טבעית שלה. כשאני מנגנת עם זמרים – אני מרגישה שלמה.

בטור הבא: ה א'-ב' של עבודה עם זמרים: מילון כיס לקואצ' המתחיל (וההמום)