דומינגו בישראל

פלאסידו דומינגו ואשתו זמרן הסופרן מרתה אונרנלאס, 1970. צילום: אימג'בנק\GettyImages

קטעים מתוך ספרו האוטוביוגרפי של פלאסידו דומינגו, בו הוא מספר על חוויות מישראל ועל היום שבו ניצלו חייו בנס

בשנת 1962, ידידי הפסנתרן המקסיקני-יהודי, חוזה קאהן, חזר מתקופה בה בילה בתל-אביב. הוא סיפר לי שהאופרה הישראלית מחפשת סופרן, טנור ובאריטון. מרתה (אשתי) ואני, עם ידידנו פרנקו איגלסיאס, שלחנו להם כמה הקלטות, ותוך זמן קצר קיבלנו את מה שקראנו לו "חוזה החלומות": שישה חודשים באופרה הישראלית הלאומית בתל-אביב. הציעו לנו אלף לירות, אך לא הבנו כי מדובר בלירות ישראליות. משמעותו של הסכום הייתה 333 דולר לחודש עבור שנינו. "חוזה החלומות" שלנו שילם לנו 16 וחצי דולר להופעה.

בית האופרה היה יוצא מן הכלל. פעם נאלץ ידידי הבריטון לבטל הופעה של "טרוויאטה" והמחליף שלו לא שר את התפקיד באיטלקית זמן רב. הוא שר את תפקיד "ז'רמון" בהונגרית, הסופרנית ידעה את התפקיד רק בגרמנית; אני שרתי את "אלפרדו" באיטלקית והמקהלה שרה בעברית. לקינוח, המנצח נתן הוראות באספרנטו.

פלאסידו דומינגו בצעירותו. צילום: אימג'בנק\GettyImages

פלאסידו דומינגו בצעירותו. צילום: אימג'בנק\GettyImages

מרתה ואני שרנו את ההופעות הראשונות שלנו ב"פאוסט" יחד והייתה לנו הצלחה ניכרת. בערב השני, מכל מקום, כששרתי את השורה ""Je t'aime, je t'aime, je t'aime – כל פעם יותר גבוהה מהקודמת לה – הסי הגבוה שלי נשבר לרסיסים וקולי נשבר שוב בדו הגבוה של "Salut, demeure". תארו לעצמכם כיצד מרתה הרגישה כשהייתה צריכה להתחיל את האריה שלה לאחר הבלאגן שעשיתי! אך מה שקרה לאחר מכן הדהים אותי. קודם כל, הביקורת לא הזכירה את העניין כלל. אז, כשהלכתי לגברת ואמרתי "אינני חושב שאני טוב דיי לתיאטרון," היא ענתה, "לא, פלאסידו. כאן יש לך הזדמנות ללמוד וטעות אחת זה שום דבר. אנחנו סומכים עליך ורוצים שתמשיך". המנהלים האחרים גיבו אותה, וזה היה התמריץ הגדול ביותר שמישהו נתן לי אי-פעם. כולם הפגינו אמון בי בזמן שהייתי לגמרי הרוס.

אני אסיר תודה לישראל גם בכך שהרחיבה את ידיעותיי בשפות. כשהגעתי דיברתי רק ספרדית והבנתי מעט איטלקית. בתל-אביב, הבידור המועדף עלינו היה הקולנוע. סרטים דוברי אנגלית הוצגו בשפה המקורית עם כותרות בעברית וצרפתית; אם הסרט היה צרפתי או איטלקי, הכותרות היו בעברית ובאנגלית. כתוצאה מכך, קיבלתי בסיס ללמידת שלוש שפות: אנגלית, צרפתית ואיטלקית. וכמובן שלמדתי עברית גם כן.

פלאסידו דומינגו ואשתו זמרן הסופרן מרתה אונרנלאס, 1970. צילום: אימג'בנק\GettyImages

פלאסידו דומינגו ואשתו זמרת הסופרן מרתה אונרנלאס, 1970. צילום: אימג'בנק\GettyImages

ישראל נתנה לי מודעות לעולמות מחוץ לעולם שהייתי רגיל אליו. חייתי רק בארצות בהן כמעט כולם היו קתוליים, או במורשתם או בחיי היומיום. אפילו בטיסה שהביאה אותנו לתל אביב ראיתי אנשים שהפליאו אותי – חסידים יהודים אדוקים ביותר, עם הכובעים רחבי השוליים שלהם, פאותיהם וכן הלאה. וכשהגענו, עירוב התרבויות והשפות הקסים אותנו. לפתע היינו בלב חברה שונה לגמרי. למרות שהיו קשיים בהתחלה, למדנו לאהוב אותה מאוד.

אני אוהב את השמש, אז הלכנו לחוף הים כל פעם שיכולנו, בדרך כלל עם עוד אנשים מצוות האופרה. פעם אחת היינו מרתה ואני יחד במים שהגיעו רק עד המותניים, כשהיא אומרת לפתע: "אינני יכולה להרגיש את הקרקעית!" "תני לי יד", אמרתי לה, "כי אני עדיין עומד על הקרקעית". היא נתנה לי ידה. "אל תפחדי", אמרתי לה, "אבל גם אני אינני מרגיש את הקרקעית. בואי פשוט נתחיל לשחות חזרה בשקט". אך היה זרם תחתי וככל ששחינו יותר, נדמה היה שאנחנו מתרחקים מהחוף יותר ויותר.

ג'וזפה ברטינאצו, טנור, היה קרוב והיה שחיין טוב דיו כדי להגיע למרתה ולחלץ אותה מהסכנה. "אבל פלאסידו?" צרחה מרתה. ג'וזפה לא ידע מה לעשות כי כבר הייתי רחוק מאוד וכן גם מפני שאני כה גדול עד כי חשב ששנינו נטבע אם הוא ינסה להציל אותי. צעקותיה של מרתה הסבו את תשומת לבו של המציל שקפץ והצליח למשוך אותי, כבר טבוע למחצה, אל מחוץ למים. לעולם לא אשכח תחושה זו של בליעת מים מלוחים ושל תחושת חוסר-האונים המוחלטת.