ריאיון לאופוס / הויולנית טבאה צימרמן

צילום: Marco Borggreve

איך ללמד ילדים, כיצד ניגשים ליצירה חדשה ועם איזה מנצחים היא שונאת לעבוד? ראיון סופשבוע עם הויולנית טבאה צימרמן

בגיל 47, הויולנית הגרמנייה טבאה צימרמן היא אחת המוזיקאיות הנערצות בעולם. היא מרבה להופיע עם תזמורות חשובות, מלמדת בביה"ס הגבוה למוזיקה "הנס אייזלר" שבברלין, מופיעה תכופות כחברה ברביעיית "ארכנטו" ומבצעת בכל שנה בכורות עולמיות של יצירות שהוקדשו לה ע"י מלחינים חשובים (ביניהם גיורגי ליגטי). צימרמן התאלמנה בשנת 2000 מהמנצח הישראלי דוד שלון ז"ל שנפטר באופן פתאומי, וכל מי שפוגש אותה, לא יכול שלא להתרשם מהעברית הנפלאה שלה.

לא אחת אמרת שגדלת בסביבה מאוד קפדנית ומחמירה והרגשת שהחמצת חלק בילדותך. בדיעבד, האם את עדיין חושבת שזוהי השיטה היעילה ביותר לנקוט כאשר מלמדים ילדים לנגן על כלי?

חברי רביעיית "ארכנטו": הכנרים אנטייה וייטהאס ודניאל ספץ', טבאה צימרמן והצ'לן ז'אן-גיהן קייראס. צילום: Marco Broggreve

חברי רביעיית "ארכנטו": הכנרים אנטייה וייטהאס ודניאל ספץ', טבאה צימרמן והצ'לן ז'אן-גיהן קייראס. צילום: Marco Broggreve

"אם את שואלת אותי בתור מוזיקאית שמסתכלת על הדור הבא - מה צריך לעשות בשביל שיהיו יותר מוזיקאים טובים, זאת שאלה קשה. אני לא חושבת שקיים איזשהו פתרון שעובד טוב לכולם. אם את שואלת אותי בתור מורה של תלמידים בגילאי 18 ומעלה - כל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל על מי בא עם איזה יכולת, ולנסות להשלים מה שאין, או לתת דברים חדשים. כמובן שעדיף כאשר מתחילים את ההכשרה בשלב מאוד מוקדם, עם עבודה במשמעת. אני רואה את זה עם הילדים שלי, יש לי שלושה. אני רואה שיש להם אוזניים ושהם מוזיקליים אבל אף אחד מהם לא מתאמן כמו שהיה צריך בשביל להגיע לאנשהו. אני חושבת שחשוב שהם יקבלו המון דברים מעבר למה שהם מקבלים בבית הספר, כי דברים כמו ספרים ומוזיקה באים היום בעדיפות שנייה אחרי המחשב. כשאני הייתי ילדה בגרמניה, היינו מסיימים את בית הספר עד שעה אחת. היום הורים מחפשים יותר ויותר את המסגרות הארוכות יותר, אז כמה זמן נשאר לילדים לעשות מוזיקה או משהו אחר? הרבה פחות. כאשר נחשפים בגיל מוקדם, לא מספיקה סתם חשיפה, אלא צריך שהיא תהיה איכותית. כפי שאמר רוברט שומאן ב'כללי הזהב' שלו - לנגן אך ורק יצירות טובות ולשמוע אך ורק דברים טובים".

 

יש לך יחסים מיוחדים עם הקונצ'רטו של ברטוק. מה את אוהבת ביצירה ומה עושה אותה ליצירה חשובה לדעתך?

"קודם כל אני נורא אוהבת את המוזיקה של ברטוק, ואני גם חושבת שזה אחד מהקונצ'רטים הראשונים במאה ה-20 שנתן לויולה מקום כל כך גדול. ברטוק עזר לויולה המודרנית לעלות מדרגה. אבל קיימת גם בעייה עם הקונצ'רטו, כי ברטוק נפטר לפני שהוא השלים אותו ומה שאנחנו מכירים בתור הקונצ'רטו של ברטוק זה בעצם קונצ'רטו שתלמיד שלו (טיבור שרלי) סיים. יש לי בעיות עם הרסה הזאת, אז מה שעשיתי בכמה מקומות, ובהרבה עבודה וכסף - זה להוריד מהפרטיטורה את כל מה ששרלי כתב וברטוק לא כתב.

בנו של ברטוק כתב בעצמו גרסה לקונצ'רטו, אבל היא לא טובה. לצערי הוא מחזיק בזכויות היוצרים על היצירה ולא נתן לאף אחד את הזכויות לכתוב גרסה חדשה. בעוד שנתיים או שלוש, תקופת זכויות היוצרים הזו תסתיים, ואז אני מקווה שיהיו כמה מלחינים רציניים שינסו להשלים את זה קצת אחרת. אני פשוט מכירה את היצירה הזאת מכל הכיוונים וניגנתי אותה הרבה פעמים, אז נורא כיף לי לחשוב מה יכול היה להיות שם, ואולי גם נזכה לשמוע את זה בקרוב".

צפו בצימרמן מנגנת קטע מתוך הקונצ'רטו לויולה של ברטוק עם הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של סמיון ביצ'קוב:

את עובדת עם אינספור מנצחים בעולם. אילו איכויות חשובות לך אצל מנצח שאת באה לעבוד איתו?

צילום: יח"צ

צילום: יח"צ

"אוי אוי אוי, זאת שאלה קשה. הייתי נשואה פעמיים למנצחים, אז היחס שלי למנצחים הוא באמת מאוד מסובך. אני אתחיל באידאל - מנצח הוא מישהו שבאמת יודע הרבה יותר מכל התזמורת, אבל הוא גם רגיש ומקשיב טוב למה שקורה מסביבו, ולא איש כוח. לי יש הרבה בעיות עם המודל הישן של מנהל מוזיקלי שהוא גם בוס. אני יודעת שזה התחיל וככה ושככה זה גם צריך להיות קצת, אבל אני לא חושבת שהמוזיקה צריכה את זה. האידאל שלי די רחוק מהרבה מנצחים בימינו - יש כ"כ הרבה אנשים שמרשיפ להרגשת הכוח לעוור להם את האינטרפרטציה, וזה משהו שנורא מפריע לי. בתור סולנית וויולנית - כשאני באה לעבוד עם מישהו אני מחפשת שותפות כמו ברביעייה כמו במוזיקה קאמרית. אם יש לך משהו להגיד - בבקשה. יש באמת מעט אנשים שמרגישים בנוח שלכולם יש את אותן הזכויות, אפילו שכן צריך להיות מישהו שאמור לנהל את החזרות והקונצרט. וכן להיות בוס, אבל לא בוס כוחני. אבאדו למשל, היה מנצח ומנהל גדול כי הוא לא עשה הרבה. הוא היה מנצח עם האוזניים, וברגע שזה קורה אצל מנצח - אני נורא רוצה לקבל את כל מה שיש לו לתת, כי אז האוזניים של כולם נמצאות במעין שותפות. אבל ברגע שמישהו אומר לי - 'תעשי ככה, או ככה', מיד נוצר אנטגוניזם".

 

כאשר את ניגשת לנגן ליצירה חדשה, אם זאת הסונטה של ליגטי (שהוקדשה לך) או יצירה אחרת שעוד לא יצא לך לנגן. מה כולל תהליך הלמידה שלך, עד שאת מתחילה לנגן אותה?

צילום: Marco Broggreve

צילום: Marco Broggreve

"יש כל מיני שלבים וזה תלוי בסוג המלחין והיצירה. אם אנחנו מדברים על מוזיקה לא מודרנית, אם אני אתחיל ללמוד עכשיו סונטה שאף פעם לא ניגנתי, אני קודם כל אשב ליד הפסנתר ואקרא את תפקיד הפסנתר. אני קודם כל צריכה לראות איזה קריטריונים של קצב או טונליות חשובים בכלל ביצירה. במבט ראשון, אני צריכה להכניס את הדברים לאיזשהי 'מגירה', כלומר לתוך איזו קטגוריה מסויימת. ואז בתוך כל 'מגירה' כזאת למצוא 'מגירות' אחרות, ולמצוא בתוכן פרטים עוד יותר קטנים וכך הלאה, עד שמקבלים תמונה גדולה יותר. זה לגמרי שונה ממה שעשיתי לפני 20 שנה, שהיה ללכת דרך הכלי - פשוט לקרוא ולנגן.

ביצירות מודרניות זה יכול להיות מאוד מעניין, כי לפעמים נוסף עוד שלב. אני בדיוק בתהליך למידה של יצירה חדשה של מלחין גרמני בשם דיימוט פופן לויולה ואנסמבל מיתרים. פה למשל קורה שפתאום אני צריכה ללמוד לנגן על ויולה מחדש, כי כל מה שלמדתי על הויולה שלי עד עכשיו, פתאום לא רלוונטי. כשפגשתי אותו וקיבלתי את הדפים הראשונים של הפרטיטורה, ידעתי כבר שיש לו צליל בראש שהוא איזשהו שילוב של גליסנדו, ויברטו וכל מיני ואריאציות של צליל. ביצירה הזאת, המוזיקה כל הזמן נמצאת בדרך לאנשהו, זוהי שפה חדשה לגמרי. אין שום צליל שמתחיל ומסתיים בהגדרה ברורה כלשהי, זה נורא רחוק ממה שכותבים בדרך כלל. כך קרה שלפני שאוכל להתחיל לרדת לעומק בכלל, אני אצטרך לפתח בחודשים הקרובים טכניקת נגינה חדשה לחלוטין".