כיפת הזכוכית של גרגייב

הבלט La Bayadère במרינסקי. צילום: יח"צ, N.Razina

עם אולם קונצרטים חדיש, שבע הפקות חדשות בשנה ומסעי הופעות בעולם, נדמה שמצבו של בית האופרה והבלט מרינסקי מעולם לא היה טוב יותר. אז מדוע המאסטרו ואלרי גרגייב חושש שבכל רגע הוא עלול להפסיד הכל?

שתי כיפות מעטרות את קו הרקיע של סנט פטרסבורג, האחת ירקרקה והשנייה שקופה: האחת ניצבת בראש משכנו ההיסטורי של בית האופרה והבלט מרינסקי, עוד מימי הצארים; והשנייה בראש משכנו של מרינסקי 2 המודרני, שבנייתו הושלמה בשנה שעברה. ביחד הם מסמלים את מקום היוולדן וצמיחתן של אגדות במה וזמרים כמו פיודור שליאפין ואנה נטרבקו.

בית מרינסקי (המכונה בחיבה ברחבי רוסיה "מרינקה") הוא כיום אחד מהמוסדות העסוקים בעולם. הוא מעלה בין שש לשבע הפקות חדשות גדולות בכל שנה (בזמן שהבולשוי, למשל, מסתפק בשתיים-שלוש הפקות בשנה). ובנוסף לכך מופיע המרינסקי באופן קבוע בפסטיבל הלילות הלבנים של פטרסבורג. ההצלחה של המרינסקי אינה מובנת מאליה. אחרי נפילת השלטון הסובייטי הוא כמעט התמוטט. מי שאחראי להצלתו ולשיקומו היה איש אחד: ואלרי גרגייב, המאסטרו והמנהל האמנותי שניצב בראש מאז 1996. "תחת שרביטו של גרגייב", כתב המבקר הרוסי דימיטרי רזנסקי, "נהפך המרינסקי לגוף מוסיקלי ותיאטרלי עצום ממדים שפועל במלוא הכוח".

הפתיחה ל"רוסלאן ולודמילה" מאת גלינקה בניצוחו של ואלרי גרגייב ותזמורת המרינסקי

בית מרינסקי פתח את שעריו לראשונה ב-1873 כשלוחה של הבולשוי. אך ב-1860, כשנבנה מחדש – אחרי ששריפה כילתה את משכנו הישן – הוא זכה בשמו החדש, על שם מריה אלכסנדרובנה, אשתו של הצאר אלכסנדר השני. בתקופת שלטון הצארים היה זה פנתיאון התרבות שאליו נהרו בני המעמד הגבוה של פטרסבורג: בני אצולה שהתערבבו בין קהל אמנים, ובהם אלכסנדר פושקין.

בית האופרה המרינסקי

המרינסקי במבנה שנחנך ב-1860. צילום: Valentin Baranovsky

מאז החצי השני של המאה ה-19 נערכו בו באופן קבוע פרמיירות ליצירות בלט קלאסיות כמו "מפצח האגוזים", "אגם הברבורים" והיפהפייה הנרדמת"; ואופרות כמו "בוריס בוגדנוב" והנסיך איגור". בעידן הסובייטי ה"קירוב" (בשם החדש שניתן לתיאטרון בשנות ה-30), המשיך להעלות הפקות חשובות כמו "יבגני אונייגין" או "פיק דאם", וזכה לתמיכה ממשלתית נרחבת. אך אז גם איבד שניים מכוכביו, רודולף נורייב ומיכאיל ברישניקוב, שערקו למערב.

ההתמוטטות של ברית המועצות בשנות ה-90 פגעה קשות במרינסקי. ואלרי גרגייב, צעיר מצפון אוסטיה שב-1988 מונה למנצח הראשי, יזם אז מסעי הופעות נרחבים כדי להעמיד את בית מרינסקי חזרה על הרגליים. גרגייב הביא איתו חזון גדול כשחידש יצירות נשכחות של רימסקי-קורסקוב ופרוקופייב. הוא גם הכיר בהכרח להצמיח ולטפח כשרונות צעירים, והמרינסקי נהפך לביתם של כוכבים כמו הזמרות אנה נטרבקו ואולגה בורודינה; והרקדניות דיאנה וישנבה ואוליאנה לופטקינה.

תחת גרגייב התחיל גם החלל הפיזי של התיאטרון להתרחב. תחילה נפתח אולם הקונצרטים החדיש ב-2007, שמארח על בימתו הכל: מרסיטלים והופעות סולו ועד מופעי ענק, כמו "רקוויאם המלחמה" של בריטן, שמתוכנן לספטמבר הקרוב. ועכשיו בתמיכתו של בן ברית קרוב, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הצליח גרגייב להגשים את פרויקט החלומות שלו: המרינסקי 2 – תיאטרון נוצץ של 2,000 מושבים שעלות בנייתו הסתכמה ב-700 מיליון דולר.

ואלרי גרגייב ולדימיר פוטין

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מקבל הסבר מפיו של ואלרי גרגייב, בביקור על בימת המרינסקי 2 לפני הפתיחה החגיגית של בית האופרה והבלט החדש. צילום: אימג'בנק/Gettyimages

המרינסקי 2, שיציג מופעי בלט ואופרה, משלב בין עיצוב מודרני לפאר העולם הישן, עם נברשות ענק, קירות פנימיים מחופים עץ וקירות חיצוניים מאבן שהם, שבהם משובצים חלונות ענק הצופים אל תעלת קירקוב, וגשר שנמתח מעליה מחבר בין האולם הישן לאולם החדש. אף שבין תושבי סנט פטרסבורג היו שמתחו ביקורת על הארכיטקטורה האקלקטית של האולם המרינסקי 2 איש לא מערער על האקוסטיקה המושלמת שלו.

המרינסקי 2

המרינסקי 2. צילום: Valentin Baranovsky

אולמות הענק של המרינסקי והרפטואר הגדול שלו עשויים להעיב על בתי אופרה אחרים: כששני האולמות יפעלו במקביל הם יוכלו לאכלס עד 5,000 צופים בערב. "זו תוכנית ענק", אמר המבקר ריימונד סטולץ, "אין לי מושג איך הם עושים את זה". זו באמת שאלה קשה. גרגייב, שנושא עמו באורך קבע ארבעה טלפונים ניידים, נודע בקצב המטורף שבו הוא פועל: מלבד הצורך לפקח באופן יומיומי על פעילות המרינסקי הוא גם מופיע בקביעות במטרופוליטן בניו יורק ובתזמורת הסימפונית של לונדון, ומשנה הבאה ישמש גם כמנהל המוסיקלי של הפילהרמונית של מינכן.

את המרץ הבלתי נדלה שלו ותחושת הדחיפות שמניעה אותו הוא תולה בימים שבהם המרינסקי היה במצוקה: "בתקופה הכי קשה של התיאטרון ושלי אישית, בשנות ה-80 וה-90 - אם הייתי מפסיק לרגע היינו מתמוטטים", הוא אמר בראיון ל"רוסיסקאיה גאזטה" לפני שנה. "עבדנו אז כל כך קשה, ואני לא מסוגל להפסיק. בתת-מודע שלי מופעל איזה אינסטינקט שאומר שאם לא נעבוד בכל רגע - אנחנו שוב עלולים להפסיד הכל".

אלא שהמרינסקי כבר לא בסכנה, להיפך. בשנות השיא שלו בין מחצית שנות ה-90 למחצית שנות ה-2000 הציג המנהל הראשי של להקת הבלט אז, מאכר ווזייב, יצירות של וויליאם פורסיית וכוריאוגרפים נוספים בני זמננו; ואילו גרגייב, הביא לאולם האופרה במאים צעירים וחדשנים כמו דמיטרי צ'רניאקוב וקיריל סרברניקוב.

"אגם הברבורים" בהפקת תיאטרון המרינסקי שעלתה השנה. צילום: יח"צ

"אגם הברבורים" בהפקת תיאטרון המרינסקי שעלתה השנה. צילום: יח"צ

גם היום המרינסקי ממשיך להעלות פרמיירות גדולות של אופרה ובלט, כולל "אנה קרנינה" בעיבוד מחודש לבמה של אלכסיי רטמנסקי. ועדיין, אחדים מבקרים את הישענותו של המרינסקי על הפקות ותיקות ומוכרות, במיוחד במסעי ההופעות שלו בחו"ל, "לפעמים נדמה שבלט שם הוא בעיקר 'אגם הברבורים' ו'ז'יזל'", אמר סטולץ. "זה לא המקום המלהיב שהיה פעם".

אך בקרוב צפויים שינויים במרינסקי: האולם ההיסטורי עומד לפני שיפוץ ושיחזור יסודי, ושתי הכוכבות הגדולות של להקת הבלט, וישנבה ולופטקינה, מתקרבות לגיל הפרישה ויפנו את הבמה לדור חדש של בלרינות. על הכל יפקח כמובן גרגייב, שבגיל 61 עוד קריירה ארוכה לפניו: "בנינו אולם קונצרטים חדש, יש לנו אולם תיאטרון חדש", אמר ל"רוסיסקאיה גזטה", ותהה, "איך אני יכול לפרוש עכשיו?"